בשר צלי לרפואה
בתו של אחד מחסידי הרבי המהר"ש נישאה לאברך שלא נמנה על עדת החסידים. מיד אחרי החתונה, הכלה את חתנו הטרי אל הרבי, אולם מאז לא ביקר עוד החתן אצל הרבי.
לזוג נולד ילד, וקראו את שמו בשם "שמואל". הילד נולד משותק ברגליו, לא עלינו. גדל הילד, התבגר, אך היה מרותק למיטתו כל הימים. ההורים השבורים התרוצצו מרופא אחד למשנהו, בניסיון למצוא מזור למחלתו של בנם, אך לשווא.
האם, ממשפחת החסידים, הפצירה כל העת בבעלה שילך אל הרבי המהר"ש לבקש את ברכתו. אך בעלה לא הסכים. "אם הרופאים אינם יכולים לעזור לנו, מה יעזור לנו הרבי, שאיננו מבין דבר ברפואה?", היה נוהג להשיב לה.
עברו שנים רבות, והאישה אינה מרפה. שוב ושוב מפצירה היא בבעלה לנסוע לליובאוויטש. לבסוף, גברו עליו הפצרותיה, והחליט לקום ולנסוע. כשנכנס אל הרבי המהר"ש, ובראותו את פניו הקדושות של הרבי שהיו כפני מלך, נבהל ונפחד מאד, ולשונו דבקה לחיכו.
הרבי התחיל לדבר איתו בניסיון להשקיט את רוחו הסוערת. "היית אצלי לפני שנים. מה שלומך כעת?". אט אט התאושש האיש, וסיפר לרבי את צרתו.
"כדאי למצוא שידוך עבור בנך", אמר הרבי. "לך וחפש נערה יתומה ענייה, דבר על ליבה שתסכים להינשא לבנך, קנה לה מתנות רבות, והקדוש ברוך הוא יברך את בנך ברפואה שלימה". הרבי רשם לפניו את שמו של הבן, ובזה תמה ה"יחידות".
יצא האב ורץ לקיים את דברי הרבי. הוא נסע למינסק וקנה שם תכשיטים רבים, ורק אחר כך שב לביתו.
בביתו שלו גדלה יתומה ענייה, שהיתה בת גילו של בנם, והוא החליט לבקש את הסכמתה להשתדך עם בנו. בבואו לביתו הוציא את הקופסאות היפות ובתוכן התכשיטים היקרים שקנה, והראה לנערה. הוא הפציר בה להסכים להינשא לבנו, והבטיח להעניק לה את המתנות הרבות. לבסוף הצליח לדבר על ליבה, ומועד החתונה נקבע.
כמה ימים לפני החתונה, החלו להכין בבית את הסעודה. בין המאכלים הכינו גם בשר צלי. החתן המשותק הריח את ריח הבשר וביקש לטעום מעט מהמעדן. בשל חוליו, הוא מעולם לא אכל מאכלים שכאלו, אלא מאכלים קלים בלבד, והנה, הוא תאב לאכול בשר. אחרי שאכל, הרגיש שרגליו נעשות קלות יותר. הוא ביקש חתיכת בשר נוספת, וגם היא היתה לו לרפואה.
כשהגיע זמן החופה, כבר צעד שמואל החתן על רגליו, בעזרת שני אנשים. מיד לאחר החופה, הרגיש שהוא יכול כבר ללכת בכוחות עצמו. אך, כדי שלא תשלוט בו עין רעה, סייעו לו מלווים גם בדרכו מהחופה.
לא חלפו ימים רבים והחתן הטרי הבריא לגמרי.
שמועות וסיפורים, חלק ג, עמ' 192