כובע שרוף
במנין בו התפלל אדמו"ר הזקן היה נהוג, על פי פקודת הרבי, שכל מי שנקרא לעלות לתורה חובש את הכובע השעיר שנהגו החסידים לחבוש, "שטריימל". הגבאי החזיק אצלו בקביעות "שטריימל" נוסף, כך שמי שלא היה לו משל עצמו, היה חובש את ה"שטריימל" שנתן לו הגבאי.
פעם העלו מישהו לתורה, ולא מצאו את הכובע. נטל הגבאי את כובעו של אדמו"ר הזקן, ונתנו לאותו יהודי. מיד לאחר קריאת התורה, החזיר הגבאי את הכובע למקומו.
אחרי התפילה, כשרצה הרבי לחבוש את כובעו, נטל אותו בידיו, הביט בו ארוכות בעין חודרת, והרגיש שמשהו אינו כרגיל.
"האם חבש מישהו את כובעי?", שאל את הגבאי. סיפר לו הגבאי את שאירע.
"הזעק מיד את בעל חנות הכובעים", ציווה אדמו"ר הזקן לגבאי.
כשבא הכובען, אמר לו הרבי: "קח את הכובע לביתך, פרום את כל התפרים כך שהכובע יתפרק לגמרי, רק אז תחזור ותתפור אותו מחדש, והחזר לי אותו".
עשה הכובען כאשר הצטווה. פרם את התפרים, פירק את הכובע, חזר ותפר, ולסיום הניח את הכובע בתנור החם לייבוש, לפי מיטב אומנות תעשיית הכובעים. בדעתו היה להוציא את הכובע כעבור שעה קלה, אך העניין פרח מזכרונו. הכובע נשאר בתנור במשך כל הלילה...
בבוקר, נזכר הכובען בשליחות שהטיל עליו הרבי, ובבהלה הוא ניגש אל התנור. אך, אבוי! כשפתח את התנור, נמלטה מפיו זעקת שוד ושבר! הוא גילה כי הכובע נשרף ונחרך כולו.
את גודל צערו של הכובען אין לתאר במילים. הלא הרבי בכבודו ובעצמו מסר לו את הכובע לתיקון, והוא גרם לכובע להישרף! ומה יעשה כעת? האם ילך אל הרבי כדי להודיע לו על המחדל הנורא? וכיצד יסביר את הדבר לרבי? שמא עדיף לא ללכת לרבי כלל, מחמת הבושה?
סוף כל סוף החליט שילך ויספר את האמת כפי שהיא. כשנכנס לחדרו של הרבי, עמד במר נפשו ולשונו נעתקה בפיו. הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו.
"מה קרה?", פנה אליו הרבי בקול רך. "האם נשרף הכובע?".
הנהן הכובען בראשו לחיוב.
"אין דבר, אל לך להצטער", הרגיעו הרבי. "משמים כך רצו שיהיה. לך לביתך לשלום".
רשימות דברים, חלק א, עמ' סה. סיפורי חסידים, עמ' 220