לכל סדרת שירי פורים ראה כאן.
תן כתף, עצם את העינים, פורים לנו נשכח את הכל.
יש לך כאב, רמסהו ברגלים, פתח את פיך ושירה בקול:
אהא! אהא! חפצנו נבצע, נחיה, נראה נסים ונפלאות.
אהא! אהא! כלנו נשתגע, נראה, נחיה, על אף כל התלאות / הצרות.המילים של השיר ("עצם את העינים, פורים לנו נשכח את הכל. יש לך כאב, רמסהו ברגלים") מבטאות יפה את העבודה הרוחנית של "עד דלא ידע" - לקחת לפחות כמה דקות במשך יום הפורים שבהם ישכח על עצמו, ובמילא ישכח על בני-הבית, ובמילא ישכח על מה שחסר לו בגשמיות ומה שחסר לו ברוחניות, ולחשוב רק אודות הקב"ה. > להבדיל בין חול לקודש... הבא להלן הוא מתוך מאמרו של הר"י כהן [בין "ידע" ל"לא-ידע"](/item/4869), עיי"ש בארוכה.
[...] ברצוני לתאר מאורע מאחת מהתוועדויות חג הפורים אצל הרבי. בכלל, התוועדויות חג הפורים אצל הרבי, במיוחד בשנים הראשונות, היו תופעה מיוחדת במינה. הרבי היה שרוי בשמחה עצומה שפרצה את כל הגדרים. היו 'גילויים' רבים, והרבי היה מתבטא בסגנון שונה ומיוחד. בתוך השמחה הגדולה היה נרגש רגש פנימי מאוד של אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. ראו ושמעו ביטויים שונים של התמסרות בלתי-מוגבלת לקב"ה, לתורה וליהודים.
סדר ההתוועדויות היה, שבין שיחה לשיחה הקהל היה מנגן ושר, בפורים – כמובן ניגונים שמחים. באותן שנים נוצר נוהג, שבין השיחות, בעת הניגונים, ניגשו יהודים וביקשו ברכות שונות מהרבי.
[כמאמר המוסגר יש לציין, שהיה ניכר על הרבי שהוא לא היה מרוצה ממנהג זה, ובמשך השנים הוא התבטל. לכל דבר יש את הזמן שלו. היה זמן וסדר מסוים בקשר לבקשת ברכות ושאלת שאלות אצל הרבי, ולא לשם כך נועדה ההתוועדות. ההתוועדות היא זמן של רוממות הנפש והרגשה פנימית בעבודת ה'. כאשר מנצלים זמן זה עבור בקשת ברכות, נוצר מצב שבעת שמיעת השיחה, הראש כבר טרוד מה ומתי לבקש, וזה גורע מאווירת ההתרוממות. כמה פעמים הרבי אמר שאם קרה משהו פתאומי שצריכים לבקש ברכה עבורו, אזי וודאי שאפשר לבקש, אבל באופן כללי ההתוועדות אינה הזמן המיועד לבקשות פרטיות].
זכורני, שבפורים בשנת תשט"ו, לאחר כמה שעות של התוועדות והתרוממות הרוח, בשלב מסוים נוצר תור ארוך של אנשים שחיכו לגשת לדבר עם הרבי בין השיחות, ומהמשך ההתוועדות היה ניכר, שבין האנשים היו שביקשו ברכות בעניינים גשמיים והיו שביקשו בקשות בעניינים רוחניים. כאשר נגמר התור, ארשת פניו של הרבי נעשתה רצינית מאוד, והוא פתח ואמר:
ישנו עניין שנוגע לאדם בעיקר ובעיקר העיקרים – שיהיה אצלו לכל-הפחות רגע אחד שיוכל להפשיט את עצמו מכל העניינים הצדדיים, אפילו עניינים שנדמה לו שנוגעים בעבודת ה', ולחשוב רק אודות הקב"ה בעצמו – כפי שהיה נשמע מאדמו"ר הזקן: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".
ולכאורה, הזמן המתאים לכך הוא יום כיפור, שבו בני-ישראל הם בדוגמת מלאכי השרת, מופשטים לגמרי מהגשמיות ואינם אוכלים ואינם שותים; אמנם תורת החסידות מגלה ומבארת שיום הכיפורים אינו אלא כ-פורים, ואם-כן בפורים יכולים לפעול עניין זה באופן נעלה יותר אפילו מיום הכיפורים. בפורים אפשר לפעול זאת מתוך שמחה וסעודה גשמית.
אם-כן כאשר יהודים מתאספים יחד בעת רצון, הרי יכולים לנצל זאת להתקשר באלוקות ולהמשיך זאת על כל השנה כולה, ובכל זאת בפועל לא מצליחים לפעול זאת על עצמם. פלוני אינו שוכח מהניתוח שהוא צריך לעבור, ופלוני אינו שוכח מהגרעון בתקציב, והשלישי טרוד באיזה שעה צריך הוא לקום מחר משנתו...
הלוואי היו מצליחים לפעול על עצמם, ולו לרגע קטן, לשעתא חדא ורגעא חדא, לשכוח את כל העניינים הגשמיים, ואפילו את העניינים שנדמה להם שהם רוחניים, שמצד זה פלוני חושב על דא, ופלוני חושב על הא, ופלוני רוצה שיתקנו את נפשו-הבהמית כאן במקום, שיראה בעיני בשר בשולחן זה ("דא אויף דעם טיש") כיצד נהפך היצר-הרע שהוא אדמוני ללבן, ואם לא יעשו זאת – הרי זה מבלבל אותו לגמרי...
צריכים לדעת שהקב"ה נותן ליהודים יום מיוחד בשנה – פורים, שהוא למעלה גם מיום הכיפורים, ואז נותן הקב"ה כל מה שנדרש עבור מעמד ומצב ד"עד דלא ידע";
ותמורת זאת – מתקשר פלוני עם עניינים גשמיים, ופלוני מתקשר עם עניינים רוחניים, אבל אחרי הכול עניינים שקשורים עם חשבון ומדידה והגבלה!
אמנם כל אחד יודע את מעמדו ומצבו, ולאיזה עניינים יכול להגיע ואיזה עניינים הם שלא בערכו, אבל מכל-מקום, בימי הפורים, על-ידי העניין ד"עד דלא ידע" – יכולים להגיע לתכלית העילוי.
וזוהי בקשתו של הקב"ה מעם ישראל: כל אחד ואחד מכם יפעל על עצמו, שבמשך הכ"ד שעות של פורים יהיו לכל-הפחות רגעים אחדים שבהם ישכח על עצמו, ובמילא ישכח על בני-הבית, ובמילא ישכח על מה שחסר לו בגשמיות ומה שחסר לו ברוחניות. דווקא באופן כזה תהיה היציאה מעומק תחת לעומק רום. אז תהיה שמחה בלי-גבול, ושמחה זו תימשך במשך השנה כולה1.
הרבי דיבר בהתרגשות רבה, ומיד בסיום השיחה פתח בניגון דביקות חסידי.
קשרים
לא להיות מונח בה'אני'
- למאמר המלא של הרי"כ
- סיפור: מעשה רב - געוואלד, במה אתה מונח!
- משל: קלמן האופה - "לא אני"
- סיפור: "ביטול אדיאט" - התוועדות חסידית באישון ליל
- ראה ערך ביטול
איך ענווה מביא לידי שמחה
- ע"פ מאמר ד"ה ויספו ענווים בה' שמחה תש"י: ההרגשה העצמית היא סיבה לעצבות. לבד זאת שטבע האדם מתולדתו ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" ומשום זה "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (ראה שערי תשובה לר"י ב, כז), הנה מי שמרגיש עצמו חושב שמגיע לו הרבה. ולכן גם שמחתו בטוב שיש לו, לא זו בלבד שאינה שמחה שלימה, אלא עוד גורמת עצבות משום העדר ההסתפקות. דמצד מעלת מהותו, הוא תמיד עצב כי כל מה שנותנים לו מן השמים אינו כלל כפי המגיע לו לפי מהותו הנעלה בעיני עצמו. אמנם העניו הוא תמיד בשמחה, ושמחתו היא שלימה. דמצד שאינו מחשיב את עצמו לבעל מעלה, ולא מגיע לו כלום, אם-כן כשיש לו מה שיש לו, הנה הכל הוא בדרך מתנה, ועל-כן הוא שמח מאוד בזה. ולאידך, גם בהעדר השפע אינו מתעצב, מלבד זאת שמצד הכרת האמת שבו הרי אינו מושקע כל-כך בצרכיו הגשמיים, ויש לו עניינים גבוהים יותר שאליהם הוא משתוקק, הנה מלבד זאת הוא אינו מתעצב, שהרי אין מגיע לו כלום ולמה יתעצב? וזהו "ויספו ענווים בה' שמחה" – הענווה היא כלי וסיבה לשמחה.
- מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמוד תקנד: העצבות היא מגדלות, שהוא יקר בעיניו מאוד ורוצה שיהיה הוא יש ודבר, לכן כשרואה בעצמו השפלות שלו, יפול לבו בקרבו ויתקצף על התורה ועבודה שלו שעבד. מה-שאין-כן כשהתורה ומצוות הם יקרים בעיניו מאוד מאוד, כל מה שהוא נבזה בעיניו יותר – יהיה השמחה ביותר. וזה יהיה כוונת עיקר עסק התורה שנקראת אורה ושמחה.
- המצב של מעשה, מטבע הדברים גורם לו סיפוק-נפש ושמחה, שאף הם בטבעם גורמים התעלות הנפש ואפשרות של מעשים נוספים, וחוזר חלילה. ומדרגות הסולם הולכות ומתרוממות. לאידך, המצב של שאיפה גרידא, שאיפה שאינה מתבטאית במעשה, גורמת לאדם בעצם טבעה טמטום הלב מחמת עצם המרחק בין הרצוי למצוי. ורק אם עושה מעשים כדי להגשים השאיפה, אזי כל כמה שהוא משתקע במעשה ומסיח דעתו מן השאיפה - מוטב לו.
המעשה הוא העיקר
- כאן הוא היסוד הגדול של השמחה: האדמו"ר הזקן קובע: העצבות יורדת על האדם "כשמבקש גדולות דווקא". אבל כאשר המצב להיפך, כאשר האדם מתבונן במצבו הנפשי ורואה את דרגתו האמיתית, ואף-על-פי-כן עוסק בעניינים רוחניים, הלא אדרבה, זה יגרום לו סיפוק נפש רב ועצום וישמח שמחה גדולה. פירושם של דברים: עצם הרצון והשאיפה של האדם "לרוות נפשו הצמאה" של אהבת אלקים, קיים אצל כל אחד ואחד. ובשעה שהוא עוסק בתורה, שבה ישנה ההתפשטות וההארה של אור-אין-סוף ברוך-הוא, הרי על ידי זה הוא מרווה את צמאונו "לדבקה בו". ורק כאשר הולך בגדולות ומבקש דרגות לא לו, כלומר - שאין כל אפשרות של גשר וקשר בין מעשיו לבין שאיפתו, (שאזי, למעשה שאיפתו אינה שאיפה כלל אלא מחשבת-הבל סתמית), אז נכנס הוא בעצבות. (מתוך רעיון חסידי: השמחה גנוזה בעבודה)
- הדברים נדפסו בספר תורת מנחם – התוועדויות חי"ג עמ' 324 ואילך