א' זעירא
בי"א בתשרי תקנ"ג הוכנס הרבי ה"צמח צדק" בפעם הראשונה ל"חיידר".
לא הכנסה שגרתית הייתה זו. שמחה ועצב שימשו בה בערבוביה. עטוף בטלית, נלקח הפעוט אל קברה הטרי של אמו, הרבנית דבורה לאה, שאך לפני ימים אחדים מסרה את נשמתה הטהורה לבוראה, לאחר שקיבלה על עצמה להיות לכפרה תחת אביה הגדול, אדמו"ר הזקן, למען ימשיך אביה את הפצת מעיינותיה של תורת החסידות.
"מזל טוב, דבורה לאה בת שטערנא! היום אני מכניס את בנך, מנחם מענדל, לתורה. ברכי אותו כי כשם שנכנס לתורה, כן ייכנס לחופה ולמעשים טובים, באריכות ימים ושנים!". קולו של הרבי שמח, אולם בעיניהם של הנוכחים לחלוחית חשודה...
הקהל עונה "אמן" בקול גדול, והילד מובל אל בית הכנסת.
המלמד, ר' אברהם, פותח את החומש, ספר "ויקרא", והילד הטהור עורך היכרות עם הפרשה הראשונה של חומש "תורת כוהנים".
הרבי נותן לנכדו, כמנהג המקובל, עוגת דבש וביצה קשה. הפעוט מביט באותיות הפסוקים, היצוקות על המאכלים. אותיות התורה העשויות דבש יהיו מתוקות בפיו וערבות לחיכו של הילד הרך וילוו אותו במתיקותן כל חייו.
"סבא, מדוע המילה "ויקרא" כתובה באלף זעירה?", מקשה לפתע הילד הפיקח.
הרבי עוצם עיניו בדבקות. מחשבותיו הטהורות משוטטות בעולמות רוחניים טמירים.
לבסוף הוא אומר: "נשמתו של משה רבינו מקורה בספירת החכמה של עולם האצילות, נשמה גבוהה עד מאד. הוא ידע והכיר את מעלת עצמו, ולמרות זאת לא התגאה. אדרבה, משה היה שפל בעיני עצמו. הוא סבר שאילו יהודי אחר היה מקבל נשמה גדולה כמו שלו, וזכות אבות כמו שלו, היה הלה טוב ממנו. כך מעידה עליו התורה - "והאיש משה - עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". הוא היה בטוח שכל אדם, אפילו הפשוט והקטן בדעת, יכול היה להיות טוב ממנו, לו היה זוכה במעלות שהוא התברך בהן.
"בתורה שקיבלנו בהר סיני שלושה סוגי אותיות. אותיות גדולות, בינוניות וקטנות. כמעט כל התורה כתובה באותיות בינוניות, ללמדנו שעלינו לשאוף לדרגת ה"בינוני". האדם הראשון התגאה במעלותיו וכתוצאה מכך נכשל בחטא עץ הדעת, ולכן שמו נכתב, בספר דברי הימים, באל"ף גדולה, רבתי. משה רבינו היה עניו בתכלית, ולכן האל"ף כאן היא קטנה, זעירה".
ספר השיחות (לה"ק), ת"ש, עמ' עב. ליקוטי שיחות, חלק יז, עמ' 1. סיפורי חסידים, עמ' 257