חולדה נביאה
סיפר ר' נחום, בנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי: באחד מערבי השבתות הגיע לניעז'ין שליחו של סוחר, ובידיו אלף רובל כסף. הוא חשש לשמור את הכסף בחדרו, ומסרו לבעל האכסניה למשמרת.
במוצאי שבת חפץ האיש להמשיך בדרכו, אך בעל האכסניה סירב להשיב לו את הפיקדון. "לא מסרת לי דבר", טען בעזות מצח.
השליח האומלל לא יכול היה לשוב אל שולחו בלעדי הכסף. מספר פעמים התעלף האיש מרוב צער, אך לב האבן של בעל האכסניה לא התרגש כלל. הבכיות והתחינות נפלו על אוזניים ערלות. "לא נתת לי דבר, בדאי. הסתלק מכאן, בטרם אקרא למשרתיי שיטפלו בך!".
השליח חסר האונים הגיע אל ביתי והתחנן בדמעות שליש שאעזור לו לצאת ממצוקתו.
יעצתי לו ללכת אל ה"אוהל", אל מקום מנוחתו של אבא, ולהתפלל שם.
"התוכלו לבוא יחד עימי?", ביקש השליח. נעתרתי לבקשתו.
יחד התפללנו על ה"ציון" הקדוש כי הצדק ייצא לאור.
באותו יום ישב בעל האכסניה לסעודה, כשלפתע הגיחה מאחד הסדקים חולדה גדולת מימדים, וקפצה הישר אל שולחנו. האיש המבוהל סילק אותה פעם אחר פעם, עד שקפצה עליו, התיישבה על ליבו, שלחה את רגליה הקדמיות לעבר גרונו, ותפסה בקנה ובוושט. בעל האכסניה חשש להסירה, שמא תזיק לו, והמתין עד שתרד מעצמה. משעבר זמן מה והחולדה לא הרפתה מאחיזתה, הבין האיש כי אין זה אלא עונש מן השמים על הכחשת וגזילת הפיקדון.
"אני מודה כי קיבלתי מהאורח אלף רובל כסף למשמרת!", זעק בכל כוחו, אך הוידוי לא הועיל. החולדה לא זזה ממקומה. מיהר האיש להשיב את הכסף לבעליו, אך עדיין לא הצליח להפטר מן החולדה.
"שמא העזת פנים לר' נחום?", שאלו אותו אנשים. כשהודה בחוצפתו, זרזו אותו ללכת ולבקש את סליחתי.
מיד כשבא, אמרתי כי אני מוחל לו על הכול, אך החולדה נותרה במקומה.
"אולי דיברת סרה על אבי, נשמתו עדן?", שאלתי את בעל האכסניה.
כשהודה גם בחוצפתו זו, שלחתי אותו אל ה"אוהל", לבקש מחילה. רק אחרי תפילתו ב"אוהל" ירדה החולדה וברחה לה".
ליקוטי סיפורים, עמ' צה. רמח אותיות, אות רטז