מהו לשון הרע?

מהו לשון הרע?

בסוף ימיו נהג הרבי ה"צמח צדק" לכתוב בערבי שבתות את מאמרי החסידות שיאמר בשבת. כשהיה הולך לבית המרחץ לקראת שבת, היה משאיר את הדפים בחדרו, סמוך למיטתו.

אחד מנכדיו הבחין במנהגו, ובכל שבוע, כשהרבי היה יוצא מהחדר לבית המרחץ, היה נכנס בחשאי ומעיין בדפים. לאחר שהיה מסיים את לימוד המאמר, היה משיב את הדפים למקומם.

חלפו שבועות מספר, זהירותו של הנכד פחתה, והוא לא הקפיד להשיב את המאמר למקומו המדויק. הרבי ה"צמח צדק" הבחין שהדפים שינו את מקומם, והבין שמישהו ביקר בחדר.

בערב שבת הבא, לפני שיצא אל בית המרחץ ביקש מרעייתו, הרבנית חיה מושקא, לשבת בחדרו.

הנכד, שלא ידע דבר, ראה את סבו עוזב את הבית, ומיהר כהרגלו אל החדר, כדי ללמוד את המאמר. להפתעתו, פגש בחדר את סבתו. הוא נבוך מאד. הרבנית הייתה אישה קפדנית, והוא לא יכול לסוב על עקבותיו מבלי להסביר מדוע נכנס לחדרו של הסבא.

הוא ניצב מול הרבנית, ותר בקדחתנות אחר עילה מתקבלת על הדעת לביקורו בחדר סבו. לבסוף עלה בראשו רעיון. הוא יספר לסבתא שבא להשיח לפניה את צערו.

"אשתי הלכה הבוקר לשוק כדי לקנות דגים אצל נפתלי הדייג. היא בחרה דג גדול ונאה, אך הדייג חטף אותו מידיה ואמר שיש לו לקוחות חשובות ממנה, ולהן ימכור את הדג המשובח. אשתי, שגדלה בבית אמיד, נפגעה מאד, ובכתה רבות בגלל הביזיון", סיפר.

הרבנית האזינה לסיפורו בהשתתפות. "אכן, ישנם אנשים חסרי דרך ארץ", אמרה, והחלה לדבר על המצב העגום.

הנכד האזין לדברי סבתו, מביט ללא הרף לעבר הפתח. הוא ציפה להזדמנות לחמוק מהחדר בטרם ייכנס הסב, אך הסבתא המשיכה לדבר.

כשנכנס הרבי ה"צמח צדק" לחדר, ליבו של הנכד החסיר פעימה. הוא חשש שסבו יבין מיד מיהו הפולש האלמוני, שקורא את המאמר בשעה שהוא רוחץ לכבוד שבת.

"ספר שוב את שקרה לאשתך הבוקר בחנות הדגים", ביקשה הרבנית מנכדה, והאברך הצעיר חש שנפתח לפניו פתח מילוט.

הוא התחיל לתאר את האירוע, אך הרבי קטע את דבריו. "לשון הרע, לשון הרע".

הנכד השפיל את עיניו במבוכה.

"אספר לך לשון הרע מהו", אמר הרבי, והסביר: "במשנה כתוב: "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו".

"כך מסביר הבעל שם טוב הקדוש: כשהאדם מתייצב לפני בית דין של מעלה, מצפים שהוא עצמו יודה בעוונותיו ואשמתו.

"אך, מי יפסוק על עצמו שאשם הוא?

"לשם כך נותנים לאדם הזדמנות לדבר רע על הזולת. האדם חושב שהוא מספר על מעשיו הרעים של פלוני בן אלמוני, אך למעשה הוא מודה באשמתו שלו, ופוסק את דינו שלו בלבד. הוא עצמו פוסק שזהו חטא, אך "שלא מדעתו" – הוא לא יודע שפסק על עצמו...

אוצר סיפורי חב"ד, חלק יז, עמ' 50