תיקון באחריות
הרבנית רבקה הביטה בבגד החדש, שנתפר על פי הזמנתה. בעודה בוחנת את טיב העבודה, ניגש בנה, שלום דובער בן הארבע, אל החייט, ומשך לתומו בפיסת אריג המבצבצת מתוך כיסו.
החייט הביט בבד שבידי הילד, והסמיק. הצבע והמרקם הסגירו מיד את העובדה שאין זו כי אם שארית מהבד שנתנה הרבנית. הוא חשש שיחשדו בו שחמד את שאריות האריג לעצמו, והחל להצטדק: "הפיסה נשכחה בכיסי בטעות, אני מתנצל מאד...".
כשהלך החייט, הוכיחה הרבנית את בנה. "ראה למה גרמת. בגללך התבייש החייט".
שלום דובער, לימים הרבי הרש"ב, פרץ בבכי מר.
לאחר שבועות מספר ניגש הילד אל אביו, הרבי המהר"ש, ושאל: "כיצד אפשר לכפר על עוון הלבנת פנים?".
האב התפלא על שאלת בנו. "מדוע אתה מתעניין בתיקון על עוון הלבנת פנים?", שאל.
הילד השיב שהוא שואל ללא סיבה מיוחדת, ולא סיפר מאומה על החייט ופיסת האריג.
"מדוע לא סיפרת לאבא על המאורע?", שאלה האם בתמיהה.
"די בכך שהלבנתי פני יהודי. האם עליי להוסיף לחטוא גם ברכילות ובלשון הרע?", השיב הילד בן הארבע.
•
הרבי סיפר את הסיפור והוסיף: לכאורה, לא הייתה כאן הלבנת פנים חמורה. הילד הוציא את פיסת הבד לתומו, בשוגג, ואיש לא היה עד למאורע חוץ מאימו. למרות זאת, כששמע שנגרמה בושה לחייט, הדבר נגע לו מאד, ואף פרץ בבכי מר. לא היה איכפת לו כל כך שהוא האשם, כאב לו יותר על כך שנגרמה בושה ליהודי! לכן סירב לספר על האירוע לאביו. הוא לא סבל את עצם הדיבור על ה"לא טוב" של יהודי.
מהסיפור נלמד שגם ילד רך בן ארבע אפשר וצריך לחנך להתחשבות ורגישות כלפי האחר.
ליקוטי שיחות, חלק טו, עמ' 135. שיחות קודש, תשל"ז, חלק א, עמ' 230