הבה נרקוד!
האדמה סדוקה. שיבולים כמושות מרכינות ראש. עלי הכרמים מצהיבים. השיחים נובלים לאיטם. הבהמות רובצות על הארץ, בעיניהן מבט מיוסר. צמאות הן למים.
בצורת.
אנשי היישוב, יהודים תמימים ויראי שמים, גוזרים תעניות, מפשפשים במעשיהם. דבר לא מועיל. היבול קמל ויבש, הבהמות מתות במגיפת הדבר, והרקיע נותר תכול וצלול. אף ענן אחד אינו נראה באופק.
החקלאים האומללים אובדי עצות. האם נגזר עליהם, חלילה, למות ברעב?
לבסוף מזמינים הם לעיירתם "מגיד" מפורסם, פה מפיק מרגליות. ה"מגיד" ניצב על בימת בית הכנסת, פניו זועפות. לא אבני חן יוצאות מפיו, כי אם אש וגפרית. "רשעים! חטאיכם מבדילים בין ה' וביניכם! וכי סבורים אתם כי אין דין ואין דיין?!... הודו לה' שזימן לכם ייסורים בעולם הזה, כדי שתשובו אליו בלב שלם, ותנצלו מגיהינום!...", זעק ה"מגיד".
אנשים נשים וטף גועים בבכי. כאב עצום ממלא את הלבבות.
לפתע קם ממקומו עלם צעיר, וזועק לעבר ה"מגיד": "מה יש לכם נגד יהודים אלו? מדוע אתם מצערים אותם עוד ועוד?!".
ה"מגיד" מביט נדהם בצעיר הלבוש בבגד פרווה פשוט, ונראה כאחד האיכרים.
הצעיר אינו מתרשם ממבטיו של המוכיח, וקורא אל העם: "יהודים יקרים, עזבו את הבכיות! הבה נצא בריקוד, ובקרוב ירד גשם!".
היהודים הפשוטים מביטים איש ברעהו, מבולבלים מעט. מיהו הבחור הצעיר? מניין הופיע? השפוי הוא, או שמא נטרפה עליו דעתו? כיצד מעז הוא לזלזל בדבריו של ה"מגיד" הנערץ?
הצעיר אינו נבוך, ומתחיל להביא ראיות לדבריו ממאמרי חז"ל. הוא מפליג בשבחה של מידת הביטחון בה', ודבריו, היוצאים מן הלב, חודרים אט אט אל הלבבות.
הגברים פוצחים בריקוד שמח, מתוך ביטחון שישועת ה' כהרף עין. הנשים והטף מביטים מהצד ומוחאים כפיים בהתלהבות. לפתע מתקדרים השמים, וגשם שוטף ניתך על האדמה החרבה.
"יהי רצון שמעכשיו תדעו אך שובע ושמחה", מברך האיש הצעיר. כעת מבינים כולם שאינו אלא צדיק נסתר, ומודים לו על ברכתו.
כשנחלש המטר, עוזב הנסתר את היישוב וממשיך בנדודיו. בכל מקום בו הוא מבקר, מדליק ניצוצות חבויים ומותיר אחריו לבבות מלאי אמונה טהורה.
מיהו האיש הצעיר, הלבוש בבגדי איכרים פשוטים ופניו קורנות באור מיוחד?
זהו רבי ישראל בן רבי אליעזר. כעת אינו אלא חבר בחברת הצדיקים הנסתרים, אך יחלפו עוד כח"י שנים, והוא יתפרסם בעולם בשם "הבעל שם טוב", מייסדה של תורת החסידות.
סיפורי חסידים, עמ' 315