צער במקום מיתה
"רשע, בן בלייעל! מדוע נסעת שוב לרבך?", קראה האישה בזעם.
החסיד נאנח. חייו במחיצת רעייתו היו מרים ממוות. כל משגה קל זיכה אותו במטר של גערות וכינויי גנאי, וכל נסיעה שלו לרבי נחשבה בעיניה לעבירה חמורה, עבירה שבגינה מגיע לו לספוג קללות איומות.
כשחש כי הגיעו מים עד נפש, נסע אל רבו, אדמו"ר הזקן, ושפך לפניו את ליבו. "עד מתי אמשיך להתייסר במחיצת האישה הרעה הזו?", קונן על מר גורלו.
אדמו"ר הזקן הניח את ראשו על ידיו ושקע בשרעפים. כעבור דקות מספר התנער, הגביה את ראשו ואמר: "דע כי נשמתך היא גלגול מהנשמות שהיו בעולם בימי השופטים. היהודים שחיו באותה תקופה נכשלו בחטא עבודה זרה, חכמינו אומרים שהם עבדו לשבעה סוגי עבודה זרה מדי יום ביומו! על עוון עבודה זרה חייבים מיתה, והחוטאים הללו התחייבו מיתה על כל עבודה ועבודה.
"כשניצבה נשמתך לפני בית דין של מעלה, הוחלט לתת לך אישה רעה, שהיא מר ממוות, כדי שסבלך יכפר על העוון החמור. עליך לשמוח בכל קללה וקללה היוצאת מפיה, כי הצער מהווה תחליף לעונש מיתה".
החסיד שב אל ביתו, וקיבל בהשלמה את הייסורים המרים.
שמועות וסיפורים, חלק ב, עמ' 40