הנחת אבן הפינה למוסד חינוכי

מאת הרב שבתי סלבטיצקי, מתוך התוועדות: הרב שבתי סלבטיצקי, כינוס המחנכים תשע"א עיי"ש.

כאשר בנו את בית המקדש מסופר, שכאשר הגיעו לבנות את קודש הקדשים, וכמעט סיימו לבנותו, היה מקום לעוד אבן אחת בקיר, אבל אף אבן מסותתת ויפה לא התאימה למקום פנוי זה, כי היה המקום הריק קצת עקום. נזכרו פתאום שכאשר התחילו לבנות, הייתה אבן אחת עקומה שזרקו אותה בצד. הלכו והביאו את האבן וניסו להכניסה למקום הפנוי והתאימה בדיוק. וסמכו זאת על הפס' "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה" אותה האבן אשר מאסו ולא רצו בתחילה היא הייתה לראש הפינה לקודש הקדשים ולפאר.

ונשאלת השאלה למה היו צריכים לסמוך זאת על הפס' הדבר מובן גם ללא הפס'. אלא שניתן לפרש את הסיפור בשני דרכים. דרך אחת שבאמת זרקו את האבן ולא היו צריכים אותה, אלא שבדיעבד היה מקום שהתאימה האבן העקומה, אז למרקות שהיא עקומה לקחו אותה כדי להשלים את הקיר. ודרך שנייה שבאמת מלכתחילה הייתה הכוונה העליונה שהאבן העקומה תשמש לבניית קדש הקדשים, אלא שזה התגלה רק לבסוף ע"י זה שהיה חסר מקום פנוי בצורת ובגודל האבן העקומה. והסמיכה לפס' מלמדת אותנו שהדרך הנכונה להסתכל על הסיפור היא הדרך השנייה – אבן מאסו... הייתה לראש פינה" לאבן הפינה שמניחים בתחילת הבניין – מראש היא יועדה למקום זה.

למה בכלל היה צריך להשתמש באבן עקומה לקודש הקדשים, אלא שללא האבן העקומה לא הייתה כאן שלמות, חייבים להשתמש גם אבן שנראית לא אסטטי ומדוייק כי שם טמון השלמות ורק ע"י כך ניתן להגיע לשלמות קודש הקדשים.

על הרמב"ם מסופר שהייתם מאמו כאשר נולד, מאחר והיא מתה בלידתו רח"ל, ואביו נשא אישה נוספת אשר היו לה ילדים משלה, ולא הייתה מתייחסת אליו בצורה יפה. הגיע הדבר עד כדי כך שממש הפריע אותו מללמוד, ובגיל 8 הוא החליט לברוח מהבית. וברח מהעיר והגיע לעיר געש. בעיר זו נכנס לבית הכנסת של הר"י מגעש ולמד שם, ראה אותו הר"י ולקח אותו לביתו. ראה בו הר"י כי הוא מאד עצוב וגם כי בכל יום הולדת הוא אומר קדיש על אמו. כאשר הגיע הרמב"ם לגיל 18 שלח אותו עם מכתב לישיבה של אביו, ובמכתב פרט את מעלותיו וביקש שיקבלו אותו לישיבה. הרמב"ם חזר לעיר הולדתו ולישיבה של אביו שהיה הדיין של העיר. כאשר הגיע ראה אותו אביו אך לא הכירו מאחר והוא היה כבר מבוגר ב10 שנים. כאשר הבחין בו ובשקדנותו, ביקש ממנו שיבוא להתארח אצלו בביתו. כאשר אכל על שולחנו, האם החורגת גם לא הכירה אותו, אבל ביקשה מאד מבעלה כי יקח אותו לחתן עבור ביתם, מאחר והוא נראה בחור שקדן וטוב, ובוודאי אם לא יקחו אותו, יתפוס אותו מישהו אחר. ואז דיבר עמו אביו על כך, והרמב"ם גילה לאביו כי הוא בנו. וביקש הרמב"ם רשות מאביו לספר את הסיפור הנ"ל, ואביו הסכים כדי שיראו עם ישראל כמה חשוב להיזהר גם עם תלמידים שנראים לא הכי מוצלחים.

הקב"ה עושה לפעמים ילדים שנראים "עקומים", אבל אנחנו צריכים לדעת שהם שייכים לקודש הקדשים ממש.

כאשר למדתי ביסודי התורה אצל המנהל ר' משה טורק, למד איתי תלמיד בשם ציון, שהיה אדם טוב ומאד חברותי. הוא היה מאד טוב בכדורגל, ותמיד בחר אל הקבוצה שלו את הילדים החלשים. אותו ציון לא היה תלמיד כל כך טוב והיה "מקורב". יום אחד היקש ממני המנהל ומעוד חבר שנשתדל לקרב אותו, וכך הזמנו אותו לביתנו מס' פעמים ושיחקנו יחד. אבל הוא לא היה מזמין אותנו אף פעם לביתו. זה היה לנו מאד מוזר ופעם אחת החלטנו לעשות לו הפתעה וללכת לבית שלו לבקר. יום אחד לאחר הצהרים הלכנו לביתו בקרית שלום בת"א – זו הייתה אז שכונת צריפים. וביררנו עם השכנים איפה גרה משפחת חרזי, כאשר התקרבנו לבית שמענו צעקות חזקות, התרחקנו קצת, ולאחר כמה דקות של צעקות ראינו אישה בורחת החוצה, אחרי עוד זמן מה ראינו גבר שרודף אחריה עם מחבט בידו. חשבנו אולי ללכת משם, אבל החלטנו להיכנס לבית. כאשר נכנסנו לבית ראינו את ציון שוכב על המיטה ובוכה מאד, וכאשר הבחין בנו הוא מאד התבייש וברח לחדר פנימי בבית. למחרת הלכנו למנהל וסיפרנו לו מה שראינו. והוא התחיל לבכות. עבורי זה היה מאד מוזר לראות את המנהל בוכה, ושאלתי אותו – למה הוא בוכה, והוא ענה לי: אני הענשתי אותו, אבל אילו הייתי יודע מה הילד הזה עבר, לא הייתי נותן לו שום עונש. איך ניתן לצפות ממנו שיישב בשיעור ויקשיב לאחרי מה שהוא עובר?

ר' מענדל התוועד פעם אחת, ואמר שהוא לא מבין את מאמר המשנה – "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", וענה לו אחד הבחורים ממצא אמריקאי, שהוא היה אצל הרבי ביחידות ושאל אותו את השאלה הזו, והרבי ענה לו. ר' מענדל מאד התפלא עליו, אבל שאל אותו מה הרבי ענה לו. וסיפר הבחור: הרבי הסביר לי שעולם מלשון העלם וחייב אדם לומר בשבילי נברא ההעלם שבי. לכל אחד יש העלם והסתר – ניסיון בעבודת ה', ואותו ניסיון אותה תכונה חלשה שעליה האדם צריך לעבוד היא ההעלם שלו, והוא נברא בשביל האדם, על מנת לרומם אותו ולחזק אותו, כאשר ישקיע את כוחו ויעבוד על מנת לתקן העלם זה.

לכל יהודי יש אבן עקומה והיא הראש פינה לקודש הקדשים שלו.

סיום

נאחל שבנין זה יקום במהרה וימלא את יעודו - לפתח את הכשרונות של כל כל ילד, ולעזור לו למלא את תפקידו בעולם.