כניסה

קלמן האופה - "לא אני"

משל

מתוך מדור "שעשועים" בעיתון האח גליון 31 - כ' תמוז תרע"א, ליובאוויטש.

"לא אני"

קלמן הוא איש פשוט וישר מאד, אופה הוא עוגות ורקיקים, וכל היראים הנזהרים בנטילת ידיים לפת נוטלים ומהדרים לקנות עוגות שלו כי בטוחים הם בו שנאפו ונעשו באופן שאינם צריכים נטילת ידיים לאכילתן. אשתו היא אשת החיל, היא המנהלת את העסק והוא טפל לה במלאכה, הוא מביא את הקמח, הוא סובב כל היום ומחזר על הבתים עם שני סלים גדולים מלאים עוגות ומביא את מחירן לבעלת־ביתו - היא אשתו המפקדת על העיסה, על התנור ועל האופים, והמלמדת גם אותו פרק בדרך ארץ ובהויות־העולם, כי אין קלמן זה שטוף בתאוות הממון ובדומה, ואין בו אפילו ערמה כל שהיא, ומוותר הוא תמיד משלו ואינו משבח את המגונה גם אם יגיע לו מזה נזק והפסד מרובה, ואשר על כן משגיחה עליו עקרת ביתו. ואוהב הוא קלמן זה לדבקה בתלמידי חכמים, לשמוע שיחותיהם וספוריהם, וקולט הוא את כל מה שהוא שומע לשמור ולעשות, כי לבבו נאמן ותמים מאד.

ויהי באחד הימים מן הימים שנוהגים להתאסף בהם בחבורה ולדבר מעניני חסידות ויראת שמים, וישב גם קלמן בתוך המסובים, ויתגלגלו הדברים על אודות גסות הרוח והגאוה להחזיק את עצמו לדבר ומציאות נכבדה שהוא מגונה מאד, עד שגדולי החסידים היו נזהרים גם כן מלומר על עצמם "אני" —ויספר אחד מבני החבורה מה שקרה לאחד מתלמידי המגיד ממעזריטש זצ"ל זי"ע:

כי בא אל רבו, והדלת הייתה סגורה, ולו הי׳ דבר נחוץ, וידפוק בדלת, וישאל המגיד זצ"ל: מי הוא שם? ויען התלמיד "אני". ויפתח לו וישמע את דבריו, ויצווהו אחרי כן ללכת אל כפר פלוני, ולא הגיד מה מעשהו שם, אך אמונת התלמיד ויראת רבו הקדוש חיו חזקות מאד, ומיד שם פעמיו לדרך ויבא עד הכפר, והוא לבוש בגד עניים ואיש מאנשי הכפר אין יודע אותו. ויסר אל היהודי יושב הכפר ההוא, והנה לו משתה גדול, יום נשואי בתו היחידה, ההמון וההמולה גדולים בבית, והישיבה שם קשה מאד על התלמיד אך מה יעשה ואי אפשר לו ללכת משם בטרם ידע את אשר יעשה לו השם פה. בתוך כל העניים ישב הוא גם כן אל השולחן איש לא שם אליו לב, כי היו עסוקים במאכלם ובמשקם, עד אשר שתו לשכרה ויצאו במחולות. פתאום קם שאון בבית, כי נגנב גביע כסף גדול מן השולחן, והחשד נמתח על העניים וביותר על העני המוזר אשר כל מעשיו בהצנע ובלאט. "בלי ספק גנב הוא המתחסד והמצטדק הזה" — קראו אחרים מטוב לב — "הבה, הלקו נא אותו ויודה". "כן, כן" עונים לעומתם אחרים - "הראיתם את הצנוע הזה, אכל ושתה, מלא כרסו, וישם גם בכליו ועודנו מתכחש ומסרב להורות, ימתח נא על השולחן ויקבל את מתת כפותינו". ולא ארכו הרגעים והתלמיד העני נמתח על השלחן, ושכורים גסים והדיוטות קרבו אל המלאכה להלקותו ולהכותו בכפות ידיהם הגסות, והוא האומלל צועק: "לא אני, הוי, לא אני, לא אני גנבתי את הגביע, האמינו נא לי, לא אני!" וישמע אחד מהקרואים את קולו ויכירהו, וימהר ויאמר: חדלו לכם ממנו, הו, מה אתם עושים! הלא הוא אדם גדול מפורסם!". השכורים נבלמו וירפו ידיהם ממנו, והוא ירד מעל השלחן ויאמר: "עתה יודע אנכי למה שלחני רבי לפה". ויתרפסו לפניו האנשים ויבקשו לסלוח להם ולא נתנו לו ללכת משם עד אשר יבאר להם פשר הדברים האלה, ויספר להם ויאמר: כי בדפקו על דלתות רבו, ובשאלו אותו מי הוא, ענה "אני". על כן נשלח הנה לכפר עונו, ובגלל אמירתו פעם אחת "אני" הי׳ עליו לצעוק עתה כמה פעמים "לא אני"...!
שמע קלמן את הספור הזה ויחליט בלבו לבלתי אמור על עצמו "אני".

ויהי בבואו בלילה אל ביתו והדלת סגורה וידפוק בדלת. "מי שם? — קוראה אישתו — "לא אני" — עונה קלמן — "הוי פתי" זמזמה האשה, אך בהכירה את קולו פתחה לו, ולא שאלה אותו דבר, כי אמרה שתוי הוא במקצת ואין בראשו נבונה.

ויהי ממחרת וילך קלמן ויקח את הסלים בזרועותיו וילך השוקה כדרכו יום יום, ויהי בשאל אותו איש: "האתה, קלמן בעצמך אפית את העוגות?" ויען "לא אני". כי כן החליט לומר תחת "אני" "לא אני". "האמנם לא אתה אפית אותן?" —שואלים אותו—"לא, לא אני". עונה קלמן, אך באין מבין את דבריו לא קנו את העוגות ממנו.

ויהי בערב וישב קלמן לביתו, ותרא האשה, והנה הסלים מלאים עוגות... ותבהל ותקרא: הוי קלמן, מדוע לא מכרת את העוגות?" ולא כחד ממנה קלמן דבר ויספר לה בי בשאל אותו אנשי העיר אם הוא אפה את העוגות, השיב: "לא אני" על כן לא נגע בהן איש .

"הוי פתי!" — נתנה עליו בקולה — "ומה הי׳ לך כי כזבת להם להגיד כי לא אתה אפית את העוגות, היצאת מדעתך?" ויספר לה את כל אשר שמעו אזניו וכי ירא הוא מעתה לאמר "אני".

"אם כן אפוא" — ענתה אשתי — "זאת עשה", הראה באצבעך על עצמך והקונים יבינו אל מה ירמזו אצבעותיך, כי אתה הוא האופה. "טובה עצתך" ענה קלמן.

ויהי ממחרת ויצא קלמן ברחובות העיר ולכל שואליו השיב ברמז כי הוא האופה, השתאו אנשי העיר ויתפלאו, מה הי׳ לו לקלמן כי נאלם פתאום או כי נחר גרונו, אך את העוגות לקחו מידו, וישב לביתו בערב שמח וטוב לב וידפוק בדלת בחזקה, כי נחפז לבשר את בשורת מכירת כל העוגות.

לקול הדפיקה המשונה הקיצה בעלת הבית ובקול פחדים קראה: מי שם? וקלמן עומד ומראה באצבעו מעבר לדלת על עצמו לאמר: "אני". "מי שם?" מוסיפה לשאל בראותה כי אין קול ואין עונה. וקלמן איננו סר מהורות באצבעו על לבו ומחריש, ותלך לה האשה ותשכב על מטתה, חכה קלמן רגעים אחדים ויוסף לדפק בדלת באגרופיו. מי שם? שאלה בחרדה בשפת המדינה, כי אמרה אולי הוא איש מבני הנכר, אך קלמן לא השיב, "אני" גם בשפה לא עברית, כי החמיר על עצמו, ויוסף לרמז באצבעו ולגמגם בשפתיו כי נקפאו אזניו מן הקור "פתחי לי, הקור גדול". הכירה האשה את קולו ותפתה ותראהו ותאמר: "כל חלומותי הרעים יחולו על ראש אויבי! מה לך כי נאלמת, האם דבקה לשונך לחכך, למה החרשת ולא ענית דבר?" "הלא את, גברתי, — ענה קלמן — יעצתני להורות באצבעי, ועצתך טובה מאד כי מכרתי את כל העוגות, והא צרור הכסף, ואעש כן גם פה מעבר לדלת", נטלה אשתו את צרור הכסף ותאמר: שוטה, שוטה, וכי עינים לי לראות גם מעבר לדלת, הי׳ לך לענות: "קלמן, קלמן".

"כן הדבר" הודה לדברי'  "בדבריך אעשה".

ויהי ממחרת ויקם בבקר וילך לדרכו, ועליו לבא בתים רבים להביא את העוגות אליהם. ובעיר ההיא איש חולה־הרוח ושמו קלמן, וביום ההוא תקף אותו החולי ויכנס אל בתים אחרים וישתגע ויתהולל עד אשר נבעתו מפניו כל הילדים ויסגרו את הדלתות בבתים רבים, ויהי בבוא קלמן האופה אל אחד הבתים והדלת סגורה וידפק בדלת, וישאלוהו: מי הוא שם ? "קלמן" — ענה — ויהי כשמעם את שם קלמן ולא פתחו לו כי יראו את קלמן המשוגע, ויעבור בכל הבתים ובכולם לא פתחו לו וישב גם היום לביתו ועוגות רבות בסליו.

"מה קרה לך היום?" — שאלה אשתו בחרדה — "כדבריך עשיתי" — עונה הנעלב — "קלמן" אמרתי, אך איש לא פתח לי. "הבה נלכה אל הרב" — קראה האשה בהחפזה ללבש את מעילה העליון ואת מטפחתה — "הבה!" ותפתח את הדלת ותלך בצעדים מהירות והוא אחרי'. הם באו אל הרב, ואשת החיל ספרה באזניו את כל אשר קרה לאישה בגלל אשר הוא אוסר על עצמו לאמר "אני".

"דע לך קלמן" — אמר הרב — "שאסור לאדם להחזיק את עצמו ליש ודבר לומר שהוא הפועל, והוא העושה, וזולתו לא הי׳ הדבר נעשה, או לומר: כך אני רוצה, בזה אני חפץ, ואם אין הדבר נעשה כרצונו הוא קוצף וכועס, בודאי "אנכיות" זו גרועה ופחותה היא מאד ועל זה אמר אחד הצדיקים הגדולים:  

"אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום השם, כלומר: אפילו אם יסתר איש במסתרים אך הוא חושב "אני" לא אראנו נאום השם, אין הוא אהוב לפני ואינו נוח לי לראותו. אבל "אם יסתר איש במסתרים ו"אני לא" שאין הוא חושב "אני" אז "אראנו" נאום השם.
ועתה קלמן מותר לך לדבר בכל לשון ובלבד שלא תחשוב ולא תדמה כי "אנכיות" שלך היא הגורמת והיא המציאות הנכבדה.  

לא ירד קלמן לעמקם של הדברים ושקוע במחשבותיו הלך לו אל ביתו, ומהיום והלאה שב לומר על עצמו "אני" אך חשב תמיד "לא אני". 

קשרים

← חזרה לחיפוש