וראיתם אותו!
שבת קודש. שבת בתא צר וחשוך, מאחורי סורג ובריח, בכלא סובייטי.
הרבי הריי"צ לא מושפע מדיכאונם של האסירים הגויים שסביבו. הוא נמצא בעולמות אחרים, עולמות של קדושה וטוהר, עונג ושמחה עילאית. שבת היום.
הוא ניצב עטוף בטליתו, ומתפלל בדבקות. אינו מתייחס כלל לחריקת הדלת הנפתחת, ולצעדים הכבדים הקרבים לעברו. הוא מתבונן במילים הקדושות, וממשיך לדבר אל בוראו.
אחד החיילים תופס בזרועו של הרבי ומטלטל אותה בפראות. הטלית נשמטת מראשו וגולשת אל כתפיו. הרבי רואה את פניהם הקשוחות של חיילים המקיפים אותו, ואת פניהם החיוורות של האסירים, אך אינו מתרשם כלל. הוא מסמן לחיילים שאסור לו לדבר, ושילכו להם. החיילים הולכים, מבלי להתווכח.
האסירים האחרים שיושבים בתא המעצר מביטים ברבי בחמלה. "הסתבכתם... הם באו כדי לצלם אתכם. מדוע לא אפשרתם להם?", ממלמל אחד האסירים בקול רועד.
כעבור שעות מספר מגיע מפקד בית הסוהר בכבודו ובעצמו, ושואל מדוע מסרב הרבי להצטלם.
"ראשית, אינכם יכולים לצלם אותי ללא קבלת אישורי, ושנית, לא אצטלם בשבת קודש!", משיב הרבי באומץ.
המפקד מנסה לטעון שהרבי לא צריך לעשות דבר לצורך הצלחת התמונה, רק לשבת.
"לא אצטלם עכשיו, ואין כל טעם לשכנע אותי!", קוטע הרבי את דבריו.
המפקד הולך, והצילום נדחה.
אחרי צאת השבת שבים החיילים עם המצלמה.
הרבי מתיישב על כיסא, ומסדר באיטיות את הכיפה ואת ה"טלית קטן". הוא משתדל שבתמונה ייראו כל חוטי הציצית, אלו שמלפנים ואלו שמאחור.
"לא מוכרחים לראות את החוטים הללו בתצלום!", טוענים החיילים קצרי הרוח.
"אם רצונכם לצלם אותי, צלמו אותי כפי שאני נראה!", משיב הרבי בתקיפות.
•
הרבי סיפר את הסיפור והדגיש בהתפעלות: הרבי ישב במאסר תחת ממלכה אדירה. עם זאת, הוא לא התרשם כלל מכוחה הגדול של הטומאה, ולא ויתר על שום פרט. עמידתו האיתנה והתקיפה הטילה יראה והכנעה על שלוחי השלטון. הספיקה תנועת יד, והחיילים הלכו, מבלי להתווכח!
מספיקה תנועת יד בלבד, רמז בעלמא, ללא מאמץ מיותר, כדי להטיל מורא על המתנגדים והמעכבים!...
ספר השיחות, תרפ"ז, עמ' 69. רשימות היומן, עמ' שלז. תורת מנחם, חלק ג, עמ' 194. חלק לא, עמ' 119