בעל הבית
"רבי, איני מצליח להיפטר ממחשבות זרות פסולות העולות בראשי בעל כורחי", התלונן היהודי.
"סע אל רבי זאב וולף מז'יטומיר", השיב המגיד ממזריטש.
היהודי לא שאל שאלות, ומיד יצא לדרך. כשהגיע ליעדו כבר ירד הלילה.
היהודי העייף הקיש על הדלת, מקווה שעוד רגע קט יוכנס לחדר חמים, ויזכה למיטה מוצעת. למרבה אכזבתו, איש לא ניגש לפתוח.
הוא המשיך לדפוק עוד ועוד, רועד מצינת הליל. "יהודים רחמנים, אנא, פתחו לי!", התחנן כששיניו נוקשות, אבל קולו היה כקול קורא במדבר. אין קול ואין עונה.
"כיצד אינכם מרחמים על יהודי אומלל הקופא מקור?", קרא האיש בכעס. הדלת נותרה נעולה.
כשהאיר השחר, שמע היהודי האומלל קול צעדים, והדלת נפתחה לרווחה. בעל הבית קיבלו במאור פנים, ומבלי לשאול למטרת בואו הזמינו לשהות בביתו ככל שיחפוץ.
מספר ימים שהה היהודי בבית רבי זאב וולף, התבונן סביבו ולא הבחין בשום דבר מיוחד. הוא התפלא מאד על הוראתו של המגיד, והחליט לשוב אל ביתו.
לפני עזיבתו פנה אל רבי זאב וולף ואמר: "המגיד שלח אותי אל כבודו, ואיני יודע מדוע".
השיב בעל הבית בחיוך: "אסביר לך מדוע נשלחת לביתי. המגיד רצה שתלמד ממני כי האדם הוא בעל הבית. אם לא רוצים להכניס מאן דהו – לא מכניסים...".
רשימות דברים, חלק א, עמ' לד. סיפורי חסידים, עמ' 219