כשקשורים למעלה - לא נופלים למטה...

כשקשורים למעלה – לא נופלים למטה...

בחורף שנת תרס"ג, נסע הרבי הרש"ב לווינה, לביקור אצל רופאים, והוצרך לשהות שם כמה חודשים. בנו של הרבי, הרבי הריי"צ, הצטרף גם הוא לנסיעה. מפעם לפעם היה הרבי הרש"ב נכנס להתפלל בבתי כנסת חסידיים, והיה יושב בחברת החסידים בשביל לשמוע סיפור, שיחה, הנהגה או מידה טובה.

בליל חמישה עשר בשבט הלכו הרבי ובנו לאחד מבתי הכנסיות הללו, ומצאו שם כמה חסידים ישישים יושבים ומספרים מעשיות על הרב הקדוש ר' מאיר'ל מפרימישלן.

פתח אחד מהזקנים וסיפר: בפרימישלן היה המקווה בנוי במקום מדרון משופע, תחת הר גבוה. בימות החורף, כשהדרך לשם הייתה חלקלקה, היו מוכרחים ללכת סחור סחור, מסביב להר, שכן הליכה בדרך התלולה הייתה כרוכה בסכנת החלקה ונפילה. אולם, ר' מאיר'ל היה הולך תמיד לטבול דרך ההר התלול, גם בימים שבהם הדרך הייתה חלקלקה מאד, וראה זה פלא – מעולם לא מעד ר' מאיר'ל בדרכו, ולא נפל ארצה.

פעם אחת, בעונת השלגים הכבדים, בעת שר' מאיר'ל הלך לטבול במקווה, כדרכו, דרך שיפוע ההר, הבחינו בו שני אורחים. הללו היו אברכים עשירים, שלא חפצו להאמין בסיפורי המופת ששמעו. מפי החסידים נודע להם על דרך הילוכו של ר' מאיר'ל למקווה, והם באו לראות את המחזה במו עיניהם. כשראו כיצד צועד ר' מאיר'ל בבטחה, הסיקו, בשל מיאונים להאמין בהנהגה פלאית ועל טבעית, שהדרך שהלך בה סלולה וישרה ואין כל סכנה בהליכה זו. החליטו להוכיח בעצמם כי אין כל חידוש בהליכה דרך ההר התלול, וכי אין כאן כל מופת או נס. ברגע שר' מאיר'ל נכנס לבית הטבילה התחילו גם הם ללכת כמוהו, בדרך המסוכנת. טרם הספיקו לפסוע כמה פסיעות בודדות, מעדו השניים, התגלגלו על הקרח ונחבלו חבלות קשות. רק בחלוף ימים רבים חזרו לאיתנם.

אחד מאותם אברכים היה בנו של חסיד קרוב של ר' מאיר'ל. כשהבריא והתרפא הבן, הרהיב עוז בנפשו, נכנס לצדיק, ושאלו: "רבי, כיצד ייתכן ששום אדם אינו יכול ללכת בדרך החלקלקה של ההר, ואילו הרבי הולך שם לבטח ואינו נכשל ומועד?!...".

השיב לו הצדיק: "המעפיל בהר ומביט כל הזמן למטה – עלול ליפול, אך מי שמביט תמיד כלפי מעלה – יצליח להעפיל, משום שכשאדם קשור למעלה, הוא אינו נופל למטה! מאיר'ל קשור למעלה, ולכן הוא יכול לעלות ולרדת גם בהר תלול חלקלק...".

רשימות היומן, עמ' רסה. סיפורי חסידים, עמ' 87