מ.א.
יש שיר ישן מאביגדור המאירי, "תן כתף, עצם את העינים, פורים לנו - נשכח את הכל. יש לך כאב, רמסהו ברגלים, פתח את פיך ושירה בקול..."
מישהו פעם אמר (שמעתי בשם הרב אברהם לוויטנסקי ע"ה) שכאשר היו לו דאגות מחובות הוא ניסה להטביע את הדאגות בתוך 'בריכה של יי"ש', אבל במשך הזמן הדאגות למדו לשחות...
מה זה אומר "נשכח את הכל"? האם זה דבר טוב? למה צריכים להשתכר בפורים "עד דלא ידע"?
ידוע ומפורסם הקשר שבין חג הפורים ליום הכיפורים, וכבר אמרו שיום הכיפורים הוא כיפורים, כמו פורים (וכבר התבדחו שבפורים היהודים מתחפשים לגויים. וביום הכיפורים הגויים מתחפשים ליהודים). הצד השוה ביניהם הוא ששניהם אינם המשך סדיר ונורמאלי של החיים הרגילים. בשני המועדים הללו אנחנו יוצאים מגדרנו, ומתנהגים כאילו איננו אנחנו - ביום הכיפורים עושים תשובה גדולה, ואילו בפורים יוצאים מן הגדר של הדעת הרגילה, שותים ומשתכרים "עד דלא ידע”.
אלא שישנו הבדל יסודי בין שתי פריצות הגדר הללו: יום הכיפורים במהותו הוא יום של סליחה ומחילה, ו"עיצומו של יום מכפר" גם ללא עבודה פנימית והתכוננות של האדם. לעומת זאת, פריצת הגדרים בפורים דורשת הכנה מרובה לפניה; אובדן הדעת צריך שייעשה מתוך מודעות וידיעה מה רוצים להשיג בפריצה זו, שאם לא כן - לא יישאר מפורים שום רווח. גם פורים עלול להיות בסך הכל יום שהתחיל ונגמר, ודבר לא נשאר ממנו מלבד כאב ראש ובגדים מסונפים (וחבל על כל המידות, שהרי אפשר היה להסתפק ב'עד לא ידע' ההלכתי - 'שינה').
האלכוהול, מבחינה פיסיולוגית, אינו אלא חומר המדכא את מערכות הגוף (דיכוי קיצוני של המערכות ניתן לראות אצל מי ששתה כמות גדולה של אלכוהול ונרדם - כבר לא ניתן - קשה יהיה להעיר אותו משנתו). דיכוי זה הוא הדרגתי: בשלב הראשון מדוכאים אותם 'מרכזי בקרה' במוח, המונעים מהאדם לעשות דברים מסוימים - אם חיוביים ואם שליליים, ואז נוצרת ההזדמנות לאותם הדברים - הרדומים והכמוסים בדרך כלל, לצאת לאור. למשקה האלכוהולי אין אמירה כשלעצמו; כל תפקידו הוא לאפשר לדברים אחרים לצמוח.
כמו בגדרי ההלכה, שלפיהם די בהתחלה פעולה מתוך כוונה מסוימת בכדי שכל הפעולה תחשב כעשויה מתוך אותה הכוונה, כך גם בהשתכרות - הענין תןוי במה שמתכוונים לפני תחילת השתיה. אם מתכוונים לשתות לשם השתייה, לשם השתוללות או כדי להרדם כמה שיותר מהר - אלו תהינה המטרות שתושגנה בסופו של דבר. אבל אם הכוונה היא להיכנס לשכרות על מנת שיצא ממנה משהו גדול - גם אם לא יודעים מראש איזה דבר זה בדיוק (שהרי פורים הוא היום של המסתורין ושל חוסר הידיעה), הרי שזהו הזדמנות מיוחדת לפעול שלא דרך הדעת הרגילה, אלא במעלות שמעל הדעת.
בן אדם צריך לומר: אני עכשיו יוצא אל מחוץ לגבולות הדעת וההגיון, יש לי עכשיו הזדמנות לעבור אל מעבר לגבולות הרגילים שלי, אני יכול להשתמש בהזדמנות של פורים על מנת לפתוח דברים שאני לא יכול לגעת בהם כל השנה.
הדברים המתעוררים בזמן השכרות הם שונים ומשונים: יש אנשים שנהיים שמחים, ואחרים מתחילים לבכות. יש מי שמוציא החוצה את כל זוהמת העולם, ומולו יש מי שעולים מתוכו רק דברים קדושים.
כדי שההשתכרות תועיל, ולא רק תהפוך את האדם להיות בזוי ומכוער יותר, תשוב להחליט מראש לאן רוצים להגיע על ידי השכרות, ובאיזו צורה לצאת מן הגדרים יש צורך לכוון מראש לאיזה מקום תוביל ההתפרצות הזו. ולתכנן את אופן השחרור מו הכבלים והיציאה מההרגלים.
פורים הוא יום שעושים בו שמחה יתירה, יום שמשתוללים בו, זה היום היחיד שבו מותר לאדם מישראל לא להיות מיושב, יום שאנחנו מצווים לאבד בו את התודעה בשביל לפתוח פתחים חדשים. מה נמצא מעבר לפתח? תלוי איך נתכונן לפני שנפתח אותו.1
הישות של המן
במגילת אסתר מסופר על המן הרשע שהיה מלא בגאווה ואנוכיות, וחשב רק על עצמו. "כל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן". "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני..." (אפשר להוסיף אנקדוטה: פע, קליפה!)
אחרי שהמן ראה שהוא מתחיל להפסיד את המערכה, המגילה מתארת אותו כ"אבל וחפוי ראש". אפשר להבין אותו:
הגמרא מספרת (מגילה טז, א) "ועשה כן למרדכי, אמר ליה: מנו מרדכי? - אמר ליה: היהודי, - אמר ליה: טובא מרדכי איכא ביהודאי. - אמר ליה: היושב בשער המלך. - אמר ליה: סגי ליה בחד דיסקרתא, אי נמי בחד נהרא! - אמר ליה: הא נמי הב ליה, אל תפל דבר מכל אשר דברת." [ועשה כן למרדכי - אמר לו, איזה מרדכי? אמר לו - היהודי. אמר לו, יש הרבה מרדכי אצל היהודים? אמר לו, היושב בשער המלך. אמר לו, הוא? די לתת לו כפר אחד, או נהר אחד. אמר לו: גם את זה תתן לו... אל תפל דבר מכל אשר דברת].
דרך אגב, הגמרא עוד מספרת (שם), שכאשר המן הגיע למרדכי, אמר לו מרדכי אני יכול לבוא איתך עד שאתרחץ ואסתפר. לא ראוי ללבוש את בגדי המלך בצורה שאני נמצא בו עכשיו. אסתר דאגה להעלים את כל הבלנים והספרים של העיר, והמן נאלץ לרחוץ ולספר את מרדכי בעצמו. תוך כדי כך הוא נאנח. שאל אותו מרדכי מדוע אתה נאנח? ענה אדם שהיה חשוב למלך מכל החשובים כעת יהיה בלן וספר? אמר לו האם לא היית ספר של כפר קרצום? המן ספר בכפר קרצום 22 שנה. אמר לו המן, עלה ורכב. ענה לא מרדכי, אני חלש מדי מרוב צומות. המן התכופף, ומדרכי עלה עליו, ותוך כדי נתן לו בעיטה. שאל אותו המן, הרי אמרו "בנפול אויביך אל תשמח? ענה לא מרדכי, כשמנצחים שונאים כמוך מותר לשמוח - "ואתה על במותימו תדרוך".[בספר 'מתוק האור' הוסיף ע"ד הצחות: כשהמן התכופף, קודם כל המן השתחווה למרדכי, במקום שמרדכי ישתחווה לו ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה״. דבר שני, מרדכי נצל את ההזדמנות ונתן לו בעיטה אחת מאחור...תמה המן: הרי אמרת שאין לך כח? זה נקרא בלי כח? מזל שבאמת אינך בשיא הכח... אמר לו מרדכי: נכון, אין לי כח למרחצאות, בגדים וסוסים, אבל לבעוט בך זו מצוה, שנאמר ״ואתה על במותימו תדרך״ ולמצוות יש לי כח.]
אבל גם לפני כן, בשיא גדולתו, הוא הרגיש אבל וחפוי ראש... ("וכל זה אינו שווה לי"), ומדוע? בגלל ה'ישות' שלו:
מבואר בחסידות שענינו של המן הוא "חוצפה בלא תגא", ללא טעם, כי אם ישות בלבד, שאינו יכול לסבול שתהיה איזו נקודה בעולם שלא תכיר במציאות שלו. ולכן, מה שמפריע ונגע להמן במציאותו של מרדכי הוא לא היותו בר כשל, הבנה והשגחה, אדם גדול במידות, או מעלת העשירות וכל ריבוי המעלות שהיו למרדכי, מה שפריע לו הוא ש"לא יכרע ולא ישתחווה", והוא ידע שכל יהודי, אפילו ילד קטן - "עם מרדכי" - היה עושה אותו דבר. (ראה שיחת פורים תשכ"ו)
סיפור הרה"ח ר' ישראל צבי הבר: פעם התוועד הרה"ח ר' נחום גולדשמיד בליל פורים, ובין שאר הדברים הסביר לנו על מה יצא קצפו של המן הרשע. כשראה המן שמרדכי אינו כורע ומשתחוה לו, מה חרה לו, הרי עבדי המלך כולם כורעים לפניו ומדוע "כל זה אינו שווה לי"? אלא שהמן הבחין שלמרדכי יש עולם מלא ושלם, ובעולמו של מרדכי אין הוא, המן, תופס מקום כלל, הוא אינו קיים שם, ודבר זה המן לא היה יכול לשאת. הרב נחום גולדשמיד הסביר זאת במשלים ודוגמאות, שכל אחד מאיתנו החל להרגיש את ה"המן" האישי שלו, את אותו חלק בנפשו שאיכפת לו שהשני יעריך את המציאות שלו, כך שהוא "יתפוס מקום" לא רק אצל עצמו אלא גם אצל הזולת. (עיונים וביאורים במגילת אסתר עמ' נח, עמ' צב.)חשבתם שהוא למד את הלקח אחרי שהרכיב את מדרכי על הסוס? לא.
הוא עדיין התפאר "אף למחר אני קרוא לה עם המלך", אני והמלך אחשרוש ש"מלך בכיפה" על 127 מדינות -- שווים. (ראה שיחת פורים תשל"ט סעיף ב).אני... אני... אני...
ונהפוך הוא
יש שיר לילדים "אני פורים, אני פורים"... אבל בפורים אנו מנסים לעשות בדיוק להיפך - לשכוח על ה"אני" ("עצם את העינים, פורים לנו נשכח את הכל. יש לך כאב, רמסהו ברגלים") - "עד דלא ידע" - לקחת לפחות כמה דקות במשך יום הפורים שבהם שוכחים על עצמנו, ולחשוב רק אודות הקב"ה. בחסידות יש דגש על עבודת הביטול, לשים את ה"אני" בצד.
זה שייך לכל השנה, אבל זה קשה. אבל בפורים, אחרי לחיים, אנו יכולים להרשות לעצמנו לנסות.
- כאן אפשר לספר את המשל על קלמן האופה - "לא אני" (לינק).
סיפר הרב יואל כהן, ה'חוזר' של הרבי:
התוועדויות חג הפורים אצל הרבי, במיוחד בשנים הראשונות, היו תופעה מיוחדת במינה. הרבי היה שרוי בשמחה עצומה שפרצה את כל הגדרים. היו 'גילויים' רבים, והרבי היה מתבטא בסגנון שונה ומיוחד. בתוך השמחה הגדולה היה נרגש רגש פנימי מאוד של אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. ראו ושמעו ביטויים שונים של התמסרות בלתי-מוגבלת לקב"ה, לתורה וליהודים.
סדר ההתוועדויות היה, שבין שיחה לשיחה הקהל היה מנגן ושר, בפורים – כמובן ניגונים שמחים. באותן שנים נוצר נוהג, שבין השיחות, בעת הניגונים, ניגשו יהודים וביקשו ברכות שונות מהרבי.
[כמאמר המוסגר יש לציין, שהיה ניכר על הרבי שהוא לא היה מרוצה ממנהג זה, ובמשך השנים הוא התבטל. לכל דבר יש את הזמן שלו. היה זמן וסדר מסוים בקשר לבקשת ברכות ושאלת שאלות אצל הרבי, ולא לשם כך נועדה ההתוועדות. ההתוועדות היא זמן של רוממות הנפש והרגשה פנימית בעבודת ה'. כאשר מנצלים זמן זה עבור בקשת ברכות, נוצר מצב שבעת שמיעת השיחה, הראש כבר טרוד מה ומתי לבקש, וזה גורע מאווירת ההתרוממות. כמה פעמים הרבי אמר שאם קרה משהו פתאומי שצריכים לבקש ברכה עבורו, אזי וודאי שאפשר לבקש, אבל באופן כללי ההתוועדות אינה הזמן המיועד לבקשות פרטיות].
זכורני, שבפורים בשנת תשט"ו, לאחר כמה שעות של התוועדות והתרוממות הרוח, בשלב מסוים נוצר תור ארוך של אנשים שחיכו לגשת לדבר עם הרבי בין השיחות, ומהמשך ההתוועדות היה ניכר, שבין האנשים היו שביקשו ברכות בעניינים גשמיים והיו שביקשו בקשות בעניינים רוחניים. כאשר נגמר התור, ארשת פניו של הרבי נעשתה רצינית מאוד, והוא פתח ואמר:
ישנו עניין שנוגע לאדם בעיקר ובעיקר העיקרים – שיהיה אצלו לכל-הפחות רגע אחד שיוכל להפשיט את עצמו מכל העניינים הצדדיים, אפילו עניינים שנדמה לו שנוגעים בעבודת ה', ולחשוב רק אודות הקב"ה בעצמו – כפי שהיה נשמע מאדמו"ר הזקן: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".
ולכאורה, הזמן המתאים לכך הוא יום כיפור, שבו בני-ישראל הם בדוגמת מלאכי השרת, מופשטים לגמרי מהגשמיות ואינם אוכלים ואינם שותים; אמנם תורת החסידות מגלה ומבארת שיום הכיפורים אינו אלא **כ**-פורים, ואם-כן בפורים יכולים לפעול עניין זה באופן נעלה יותר אפילו מיום הכיפורים. בפורים אפשר לפעול זאת מתוך שמחה וסעודה גשמית.
אם-כן כאשר יהודים מתאספים יחד בעת רצון, הרי יכולים לנצל זאת להתקשר באלוקות ולהמשיך זאת על כל השנה כולה, ובכל זאת בפועל לא מצליחים לפעול זאת על עצמם. פלוני אינו שוכח מהניתוח שהוא צריך לעבור, ופלוני אינו שוכח מהגרעון בתקציב, והשלישי טרוד באיזה שעה צריך הוא לקום מחר משנתו...
הלוואי היו מצליחים לפעול על עצמם, ולו לרגע קטן, לשעתא חדא ורגעא חדא, לשכוח את כל העניינים הגשמיים, ואפילו את העניינים שנדמה להם שהם רוחניים, שמצד זה פלוני חושב על דא, ופלוני חושב על הא, ופלוני רוצה שיתקנו את נפשו-הבהמית כאן במקום, שיראה בעיני בשר בשולחן זה ("דא אויף דעם טיש") כיצד נהפך היצר-הרע שהוא אדמוני ללבן, ואם לא יעשו זאת – הרי זה מבלבל אותו לגמרי...
צריכים לדעת שהקב"ה נותן ליהודים יום מיוחד בשנה – פורים, שהוא למעלה גם מיום הכיפורים, ואז נותן הקב"ה כל מה שנדרש עבור מעמד ומצב ד"עד דלא ידע";
ותמורת זאת – מתקשר פלוני עם עניינים גשמיים, ופלוני מתקשר עם עניינים רוחניים, אבל אחרי הכול עניינים שקשורים עם חשבון ומדידה והגבלה!
אמנם כל אחד יודע את מעמדו ומצבו, ולאיזה עניינים יכול להגיע ואיזה עניינים הם שלא בערכו, אבל מכל-מקום, בימי הפורים, על-ידי העניין ד"עד דלא ידע" – יכולים להגיע לתכלית העילוי.
וזוהי בקשתו של הקב"ה מעם ישראל: *כל אחד ואחד מכם יפעל על עצמו, שבמשך הכ"ד שעות של פורים יהיו לכל-הפחות רגעים אחדים שבהם ישכח על עצמו, ובמילא ישכח על בני-הבית, ובמילא ישכח על מה שחסר לו בגשמיות ומה שחסר לו ברוחניות.* דווקא באופן כזה תהיה היציאה מעומק תחת לעומק רום.
אז תהיה שמחה בלי-גבול, ושמחה זו תימשך במשך השנה כולה1.
הרבי דיבר בהתרגשות רבה, ומיד בסיום השיחה פתח בניגון דביקות חסידי.2
ענווה מביא לידי שמחה
למה ה'ביטול' מביא לשמחה בלי גבול? הסביר זאת אדמו"ר הריי"ץ:
ההרגשה העצמית היא סיבה לעצבות.
לבד זאת שטבע האדם מתולדתו ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" ומשום זה "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (ראה שערי תשובה לר"י ב, כז), הנה מי שמרגיש עצמו חושב שמגיע לו הרבה. ולכן גם שמחתו בטוב שיש לו, לא זו בלבד שאינה שמחה שלימה, אלא עוד גורמת עצבות משום העדר ההסתפקות. דמצד מעלת מהותו, הוא תמיד עצב כי כל מה שנותנים לו מן השמים אינו כלל כפי המגיע לו לפי מהותו הנעלה בעיני עצמו.
אמנם העניו הוא תמיד בשמחה, ושמחתו היא שלימה. דמצד שאינו מחשיב את עצמו לבעל מעלה, ולא מגיע לו כלום, אם-כן כשיש לו מה שיש לו, הנה הכל הוא בדרך מתנה, ועל-כן הוא שמח מאוד בזה. ולאידך, גם בהעדר השפע אינו מתעצב, מלבד זאת שמצד הכרת האמת שבו הרי אינו מושקע כל-כך בצרכיו הגשמיים, ויש לו עניינים גבוהים יותר שאליהם הוא משתוקק, הנה מלבד זאת הוא אינו מתעצב, שהרי אין מגיע לו כלום ולמה יתעצב? וזהו "ויספו ענווים בה' שמחה" – הענווה היא כלי וסיבה לשמחה. (ע"פ מאמר ד"ה ויספו ענווים בה' שמחה תש"י)בא ננסה עכשיו! לחיים!
- חיי שנה (הרב עדין אבן-ישראל), פרק "ההכנה לשתיה בפורים".
- מתוך מאמרו של הר"י כהן בין "ידע" ל"לא-ידע", עיי"ש בארוכה.
- הדברים נדפסו בתורת מנחם חי"ג עמ' 324 ואילך.
קשרים
לא להיות מונח בה'אני'
- למאמר המלא של הרי"כ
- משל: קלמן האופה - "לא אני"
- סיפור: "ביטול אדיאט" - התוועדות חסידית באישון ליל
- ראה ערך ביטול
- אפשר להוסיף: שאם זה מדי קשה, לפחות נחליט עכשיו, שהיצר הרע הוא כאין ואפס, הוא ודאי לא ה"אני" שלנו, ונתעלם ממנו לחלוטין.