תפילין ברכבת
שלהי תשרי של שנת תרפ"ח.
לפני שבוע עזב הרבי הריי"צ את ברית המועצות והשתקע בריגה, בירת לטביה. כעת, רבי מנחם מענדל שניאורסון, החתן לעתיד, יוצא בעקבות חותנו, מצפה לנסיעה ארוכה ברכבת, אחריה יזכה לחצות את הגבול ולצאת מגבולותיה המעיקים של המעצמה הקומוניסטית.
את החתן מלוה אימו, הרבנית חנה.
לילה. הנוסעים מנסים להתנמנם על הספסלים, לקול השקשוק המונוטוני של הגלגלים. אם החתן אינה עוצמת עיניה לרגע. את ליבה מציפים גלי התרגשות, והיא חשה כי הוא עולה על גדותיו. בחשבה על הפרידה הקרבה מבנה בכורה, מכה בה בעוצמה גל של צער וכאב. אולם, היא מזכירה לעצמה את סיבת הפרידה, ומיד מתרומם גל השמחה. ברם, גם גל זה מתנפץ אל החוף. את הלב ממלאים חששות מפני שיבושים אפשריים בתוכנית, מערבולות שאין להן סוף.
שפתי האם רוחשות תפילה.
המזרח מאדים אט אט, יום חדש מפציע. מבעד לחלונות בוקעים קרני השמש הראשונות. החתן קם ממקומו, מניח תפילין במתינות, מוציא סידור ומתחיל להתפלל באריכות כדרכו.
האם מביטה לצדדים בחשש. הקרון גדוש נכרים, והללו לא סבלו מעולם מעודף אהבת ישראל. יתרה מזו, בברית המועצות הקומוניסטית, אפילו לכותל יש עיניים. מלשינים ואנשי בולשת נוכחים בכל מקום, ו"פולחן דתי ברשות הרבים" מהווה, כידוע, עבירה מובהקת על החוק. דווקא כעת, כאשר נמצא בנה בדרכו אל החירות, עליו להיזהר במיוחד, שהרוסים לא יבטלו חלילה את אישור היציאה...
אולם הבן אינו חושש כלל. הוא מתפלל בדבקות, ואינו עושה כל ניסיון להסתיר את עבודתו לקונו. נראה כי מכריז הוא נוכח משטר האימה: "נשמותינו לא נמסרו לגלות!..."
ליבה של האם הולם בפראות. קבוצת גויים קמה ממקומה, ומתקרבת אל בנה עטור התפילין. 'מה הם זוממים?' מהרהרת האם החרדה.
להפתעתה, הגויים מקיפים את החתן בחומה צפופה ונותרים נטועים על מקומם עד אשר מסיים הוא את תפילתו.
האם מבינה כי מתרחש לנגד עיניה נס גלוי. בראותם את התפילין, נתמלא לב הערלים ביראת כבוד והם מיהרו להגן על היהודי המתפלל בריכוז. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" – "אלו תפילין שבראש".
ימי מלך, חלק א, עמ' 223