פעולתם המופלאה של התפילין
"אחזור אחרי החגים, כמידי שנה", בישר המלמד לדובער בן השתים עשרה.
זכות גדולה נפלה בחלקו, ללמד את בן הרבי. הלימוד עם הנער המוכשר והשקדן מסב לו עונג רב, אולם, עליו לזכור גם את בני משפחתו, הממתינים לשובו. כמידי שנה בשנה, ייטול גם הפעם חופשה בת חודש ימים, במהלכה ישהה עם רעייתו וילדיו וישתדל לפצותם על ההיעדרות הממושכת.
טרם צאתו לדרך, נכנס אל חדרו של הרבי, אבי תלמידו, כדי ליטול ממנו ברכת פרידה.
הרבי איחל לו נסיעה טובה וחג שמח, אך לא הוסיף את בקשתו השגרתית, עליה חזר בכל שנה, כי המלמד ישוב לליאזנא מיד אחרי החגים.
'האם אדמו"ר הזקן לא חפץ להעסיקני עוד?' הרהר המלמד בצאתו מחדרו של הצדיק.
'ואולי הוא שכח?' ניסה לנחם את עצמו.
חודש תשרי חלף במהירות, והמלמד הנבוך יצא לדרך. 'במקרה הגרוע, אשוב אל ביתי', הרהר.
בהגיעו לליאזנא מיהר אל חדרו של תלמידו האהוב, והחל לשוחח עמו בדברי תורה. לא היה קץ להפתעתו, כאשר החל התלמיד לנתח את הסוגיה בחריפות מדהימה. המורה לא הצליח בשום אופן לרדת לעומקם של הדברים, ולא נותר לו כי אם להתפעל מן הגאונות הנדירה.
הזהו דובער, הנער עמו למד כל השנה? כיצד התעלה לפתע לדרגות נעלות שכאלו?
במצבו הנוכחי, נראה כי לא יוכל לחדש לו דבר...
"כיצד התקדמת כל כך?" שאל בתמיהה.
השיב הנער: "בחודש תשרי התחלתי להניח תפילין, כהכנה לבר מצוה, ואבא ברכני שהתפילין של יד יפעלו בי פתיחת הלב, והתפילין של ראש יפעלו בי פתיחת המוח. מאז השתניתי בתכלית!"
מגדל עז - מעשה אבותי, אות טז