הרב אלי וולף ע"פ לקוטי שיחות חלק כא
לאחר שהתורה מתארת באריכות את חטא העגל וההשלכות שהיו בעקבות כך - שבירת הלוחות, העונשים השונים שהחוטאים הוענשו בהם, הדין ודברים בין משה רבינו והקב"ה אודות בני ישראל, עד לשלב בו משה רבינו מצליח בתפילותיו ובקשותיו -
מסופר בפרשה שכאשר משה רבינו נוכח לראות שזו 'עת רצון' אצל הקב"ה ודבריו מתקבלים, וכפי שהקב"ה אומר לו (לג, יז): "ויאמר ה' .. גם את הדבר הזה אשר דיברת - אעשה, כי מצאת חן בעיני" -
משה מנצל את ההזדמנות הייחודית הזו, והוא מבקש מהקב"ה בקשה נוספת: "ויאמר - הראני נא את כבודך", הוא רוצה "לראות" את כבודו של הקב"ה.
[כמובן שהכוונה היא לא לראיה מוחשית, אלא תוכן בקשתו של משה רבינו הינה כדבריו של הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, א): "זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר "הראני נא את כבודך" - ביקש לידע אמיתת הימצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בליבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בקרבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבנו להיות מציאת הקב"ה נפרדת בליבו משאר מציאת הנמצאים, עד שיידע אמיתת הימצאו כמו שהיא"].
עונה לו הקב"ה במספר פסוקים. ראשית הוא אומר לו "אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך". הקב"ה אומר לו: "הגיעה השעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות",
והוא מוסיף ואומר לו: "אני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה", כיצד מעוררים את רחמי. כשחטאו עם ישראל בעגל - באת והזכרת את זכות האבות, כדי שאחוס על בניהם. דע לך שגם אם תסתיים זכות האבות - יש אפשרות לעורר את רחמי.
הקב"ה אומר לו: תראה אותי כשאני מעוטף בטלית וקורא את י"ג מדות הרחמים, כך גם תלמד את עם ישראל לעשות, כאשר הם יצטרכו לעורר רחמים - שיעשו כך ויזכירו את י"ג מדות הרחמים.
וממשיך הקב"ה ואומר לו: "ויאמר, לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם - וחי", והוא מסיים "וראית את אחורי - ופני לא ייראו".
למרות שאני אראה לך את כבודי, "אני אעביר כל טובי לפניך", אני גם אלמד אותך את סדר י"ג מדות הרחמים - בכל זאת "לא תוכל לראות את פני", אלא רק "וראית את אחורי".
מבאר רש"י, מה הפירוש "וראית את אחורי" - "הראהו קשר של תפילין". הקב"ה הראה למשה רבינו את "קשר התפילין" המונחים "מאחורי", הקשר הנמצא מאחורי הראש.
•
מכך שהקב"ה הראה למשה רבינו את ה"קשר של תפילין" בהמשך לתיאור של "תראה אותי כשאני מעוטף בטלית וקורא את י"ג מדות הרחמים" - משמע שהתוכן שלהם הוא שווה. הקשר של תפילין, הטלית, וי"ג מדות הרחמים, הם כולם חלק מתוך אותו "שיעור בנושא התפלה" שהקב"ה אמר לו ש"אני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה".
כדי שתתקבל בקשת הרחמים של עם ישראל בעת שהם ירצו לעורר את רחמיו של הקב"ה עליהם בעת צרה - יש צורך לא רק "בקריאת י"ג מדות הרחמים", אלא גם ב"טלית", וגם ב"קשר של תפילין".
וצריך להבין מה בעצם התוכן של שלושת הדברים הללו, ולמה דווקא הם אלו שיעוררו את רחמיו של הקב"ה בעת הצורך, כאשר עם ישראל יהיה ויפנה בבקשת רחמים אל הקב"ה.
•
הצורך לעורר רחמים על עם ישראל - הוא כתוצאה מכך שהם נמצאים בצרה. צרה המתרחשת על עם ישראל - הינה כעונש על חטאי העם. והסיבה היחידה שיהודי יכול לחטוא - היא בגלל "שכחה"
יהודים בטבעם הינם "מאמינים בני מאמינים", יהודי מאמין אשר "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", והקב"ה בורא את העולם בכל רגע - "המחדש בטובו בכל יום, תמיד, מעשה בראשית".
והיות וזו אמונתו של יהודי, אזי כיצד ייתכן שבשעה שהוא מאמין שהבריאה כולה מתחדשת בכל רגע בידי הקב"ה, וברגע הבא היא שוב תצטרך להתחדש בכוחו של הקב"ה - ולמרות אמונה זו, יהודי יחטא, הוא לא ימלא את רצונו של הקב"ה - שבו תלויה כל מציאותו, כולל תאוותו, ברגע זה ממש?
גם אם נדמה לו שיש עיכובים שונים המונעים אותו מלמלא את רצונו של הקב"ה - הרי גם העיכובים לכאורה הללו, נבראים ברגע זה בידי הקב"ה עצמו, כך שלא ייתכן שהם נבראים היפך רצונו של הקב"ה -
אלא ההסבר לכך שייתכן שיהודי יגיע לידי חטא, שעלול להביא אותו לידי צרה, שבגללה הוא יצטרך לעמוד ולבקש רחמים מהקב"ה - כי הוא שוכח. הוא שוכח שהקב"ה בורא את העולם כולו, כולל אותו עצמו ברגע זה, ובגלל השכחה הזו - הוא יכול להכשל בעבירה.
אילו ה'זכירה' של האמונה היתה אצלו במלוא עוצמתה - הוא לא היה מגיע למצב בו הוא יעבור על רצונו של הקב"ה.
לכן, כאשר אנו רוצים לעורר את רחמיו של הקב"ה באמצעות קריאת י"ג מדות הרחמים, עלינו להיות "עטופים בטלית", ולהיות עם "קשר של תפילין".
טלית-ציצית, ענינה הוא "זכרון": בפרשת ציצית אנו אומרים "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם", גם התפילין ענינם הוא "והיה ... ולזכרון בין עיניך", ובאמצעות הזכירה שהם גורמים - תיעקר הסיבה לשכחה, הסיבה שהביאה לחטא-לצרה-לצורך בתפלה ובהזכרת י"ג מדות הרחמים.
•
זה גם תוכנו של "קשר של תפילין".
ישנה סגולה שכאשר אדם רוצה לזכור דבר מסויים - עליו לעשות "קשר". במדרש מובא שכאשר יוסף ביקש מ'שר המשקים' שלא ישכח אותו לאחר שחרורו - הוא היה 'קושר קשרים' כדי לזוכרו. גם בזוהר מובא שרבי חייא ורבי יוסי היו עושים "קשרים" כדי שהם לא ישכחו את דברי התורה שהם שמעו.
מה הסיבה שקשירת קשר היא סגולה לזיכרון?
מובא בחז"ל: "אדם עבר עבירה, מה יעשה ויחיה - היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא ב' דפים". כדי לתקן את החטא שהוא עשה - על האדם להכפיל את הטוב שהוא היה עושה עד היום.
מוסבר על כך בתניא (אגרת התשובה ט) שתוכן דברי חז"ל הוא "כמשל החבל הנפסק - וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל". העבירה היא כמו חבל שניתק, באמצעות העבירה האדם 'ניתק' עצמו כביכול מהקב"ה. וכדי לחבר את החבל מחדש - יש צורך לבצע בו 'קשירה'. במקום בו נוצר קשר - החבל הוא עבה יותר, הוא כפול מעובי הרגיל של החבל. כך כאשר אדם רוצה לתקן את חטאו - עליו "לקשור" את עצמו מחדש, לבצע קשר, ולהכפיל את עובי החבל-קשר הרוחני שלו עם הקב"ה.
כאשר יוצרים "קשר" בחבל, כאשר האדם שב בתשובה על חטאו - הוא בעצם מוודא שהוא יזכור תמיד שהקב"ה מחדש את העולם בכל רגע ורגע, הוא מוודא שלא תהיה לו שכחה בנושא זה -
מכיוון שזה תוכנו של 'קשר' ברוחניות, מהותו של הקשר הוא תשובה על השכחה, הזכירה שהקב"ה מחדש את העולם בכל רגע - מכך משתלשל גם לעולם הגשמי שקשירת קשר היא סגולה לזיכרון.
זה תוכנו של "קשר של תפילין", עם בקשת הרחמים. התפילין עניינם זיכרון, וגם ה"קשר" ענינו הוא זיכרון - כך שבאמצעות הזיכרון של "קשר של תפילין", הזיכרון שהקב"ה הוא בורא העולם בכל רגע, זיכרון שימנע את השכחה שמביאה לעשיית חטא - תתמלא בקשת הרחמים של י"ג מדות הרחמים.