כי תשא – מטבע של אש (וולף)

מאת הרב אלי וולף משיחת שבת כי-תשא תשמ"ט

תחילת פרשת כי תשא עוסקת במצוות נתינת 'מחצית השקל', הקב"ה אומר למשה רבנו (ל, יב-יג) "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' .. זה יתנו .. מחצית השקל".

משמעותו הפשוטה של הפסוק היא, כאשר תרצה לדעת מה מנין הנפשות שיש בעם ישראל, "כי תשא את ראש בני ישראל", אזי אל תמנה אותם בעצמם, אלא תקח מכל אחד מהם מחצית השקל, תמנה את המטבעות, וכך תדע את מנינם.

אך בגמרא (בבא בתרא י) יש לפסוקים האלו משמעות עמוקה יותר. "תשא", מובנו הרמה, התנשאות. שואל משה רבינו את הקב"ה "ריבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל", איך אפשר לרומם את מעמדם של ישראל, איך אפשר לרומם ולהעלות את קרנם. "אמר לו הקב"ה – בכי תשא". קח מהם כופר לצדקה. נתינת מחצית השקל היא זו שתרומם אותם, באמצעותה "תשא את ראש בני ישראל".

שאלתו של משה רבינו ותשובתו של הקב"ה זקוקים לביאור. פרשת כי תשא מופיעה אחרי שקראנו בפרשיות הקודמות אודות מתן תורה, ואודות הציווי על עשיית המשכן – כך שמה חסר עדיין במעמדם של עם ישראל שמשה רבינו שואל "במה תרום קרן ישראל", מדוע צריך "תשא את ראש", לרומם את ה"ראש" של עם ישראל למקום נעלה עוד יותר. לאן ניתן לשאוף ולעלות?

גם בתשובתו של הקב"ה יש לעיין: מה המיוחד במחצית השקל שבאמצעותה יהיה "תרום קרן ישראל", והלא 'צדקה' היא פעולה הגיונית שהיתה קיימת עוד לפני מתן תורה, הצורך לסייע לנזקק טבוע בטבע הבריאה, לא רק אצל בני אדם, אלא אפילו אצל בעלי-חיים, ובפרט אחרי מתן תורה, שמצווה זו מקבלת תוקף תורני – ומה מתווסף בציווי הנוכחי של מחצית השקל.

•

כשהקב"ה אמר למשה רבינו "זה יתנו", משמע שהוא הראה לו משהו מסויים והורה לו "זה יתנו". הקב"ה הראה למשה רבינו כמין "מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו, כזה יתנו".

ההבדל בין צדקה הנובעת מרגש טבעי, או אפילו זו הניתנת בשל ציווי התורה, לבין "מחצית השקל" -  היא בכך, שהצדקה שלפני פרשת כי תשא, עדיין אינה מביאה ל"תשא את ראש בני ישראל".

דווקא כאשר "זה יתנו", כאשר ניתן מחצית השקל, "מטבע של אש" – זה מה שיגרום את "תרום קרן ישראל", ירומם את עם ישראל למקום נעלה, "תשא את ראש", אף יותר ממעמדם בעת מתן תורה.

הייחודיות של נתינה זו, היא בכך שהיא "מטבע של אש, שמשקלה מחצית השקל".

"מטבע של אש" – הוא חיבור של שני קצוות מנוגדים.

"אש" - אין לה הגדרה של צורה מסוימת, לכל דבר גשמי בעולם, יש הגדרה של צורה, ניתן ליצור ממנו צורה מסוימת. אפילו מים או רוח, ניתן להניח אותם בכלי מסוים וליצור בהם צורה מסוימת.

לעומת כל הדברים האחרים, לאש אין ציור קבוע או צורה מוגדרת, היא מתלהטת ומשתנה כל העת.

תכונה נוספת לאש, שבשונה מכל הדברים האחרים, היא שואפת להתנתק ולעלות למעלה. כדי שהאש תישאר למטה, צריכים לאחוז אותה עם חומר בעירה, לולי זאת – היא מתעלית מכאן.

"מטבע" – חלק מחשיבותו הינו כתוצאה מהצורה בה הוא הוטבע. כדי שלמטבע יהיה ערך ומשמעות, חייב שיהיה לו משקל מוגדר, שתהיה לו צורה קבועה וברורה. הפוך מתכונת האש.

בנוסף לכך, המטבע מיוצר מכסף הנחצב במעמקי האדמה. מיקום הנמצא בקצה השני, מאופי האש.

"מטבע של אש" – הינו חיבור של שני דברים, המנוגדים זה לזה בכל המובנים.

•

זהו תוכן תשובתו של הקב"ה למשה רבינו על שאלתו "במה תרום קרן ישראל".

נתינת צדקה- יכולה להיעשות מצד סיבות שונות, מתוך כל מיני שיקולים. חיוביים יותר וחיוביים פחות.

היא יכולה להיעשות מכוח טבע האדם, מצד הרגש האנושי, והיא יכולה להיעשות על יסוד של הגיון.

אך גם נתינה הנעשית מצד רגש הלב, וגם נתינה הבאה מכח ההבנה השכלית – הן נתינות שיש בהם "הגדרה", יש להם "ציור" מוגדר, זו נתינה מוגבלת, מדודה.

יתרה מזו, גם כאשר אדם נותן צדקה באופן נעלה יותר, מתוך מטרה לקיים את ציווי הקב"ה – עדיין תהיה זו נתינה מוגבלת, מוגדרת. ייתכן והאדם מקיים את המצווה על מנת לזכות בשכר גשמי, ובלשון הגמרא (פסחים ח) "כדי שיחיה בני", וייתכן שהוא עושה זאת כדי לזכות בשכר רוחני, בעולם הבא.

אך גם כך וגם כך – נתינת צדקה זו, עדיין לא ניתן להגדירה כ"אש", כנתינה ללא "ציור", כלא מוגבלת.

כל עוד שמציאותו של האדם 'קיימת' בנתינה – עדיין יש כאן הגדרה וציור. אין כאן "אש", אין כאן אש שאין לה צורה, אש ששואפת לעלות כל העת למעלה, ולהתנתק מהעולם הגשמי.

נתינת הצדקה צריכה להיות "של אש", ללא כל צורה. יש לקיים את המצווה, כלשונו של הרמב"ם (הלכות תשובה י): "עושה האמת, מפני שהוא אמת, מבלי לערב את ה'ציור' שלו בכך. יהודי קשור עם הקב"ה, והקב"ה רוצה שתתקיים מצוות הצדקה לעני – אז הוא מקיים את המצווה מתוך אש ולהט, מבלי לערב כלל את מציאותו בעשיה.

אך מאידך, זו "מטבע של אש", יש כאן לא רק "אש", אלא זו "מטבע – של אש".

ל"מטבע" יש משקל, יש צורה, יש נוכחות גשמית. הנתינה של "אש" הזו, צריכה לחדור את מציאותו, את ה"מטבע" של היהודי. שה"טבע" השגרתי שלו, יהיה חדור ב"אש" זו. אופן נתינת הצדקה של "אש", צריכה להיות הטבע הטבעי שלי, ה"מטבע" שלי. להיות "מטבע של אש".

מסיבה זו המטבע הינו "מחצית השקל". "שקל שלם" מבטא שלימות מסויימת, מבטא הגדרה. לעומת זאת נתינת "מחצית" בלבד – מבטא שלמרות הנתינה שלי, למרות ה"מטבע", עדיין איני מושלם, אני רק "מחצית", עלי להמשיך לשאוף כלפי מעלה, עלי להתעלות, להיות "אש".

•

למרות מעמדם הנעלה של עם ישראל בפרשיות הקודמות – tl ייתכן וקיום המצוות נעשה מתוך שיקולים וחישובים. קיום מוגבל. קיום שיש לו "ציור", עם הגבלה והגדרה. זה לא קיום של "אש".

משה רבינו מבקש לרומם אותם עוד, שיהיה "תרום קרן ישראל". אומר לו הקב"ה שהדרך ל"תשא את ראש בני ישראל", לרומם גם את ה"ראש" שלהם, את החלק הנעלה שבהם – הוא על ידי "זה יתנו", על ידי "מטבע של אש". יש לקיים את המצוות ללא כל שיקול, ללא "ציור", להיות "אש", ומאידך – שזה יהיה "מטבע", שהגישה הזו תחדור את מציאותם, הדבר יהיה טבעי אצלם. "מטבע של אש".

•

במילים פשוטות: כאשר אנו מסייעים לשני, נותנים צדקה, מתוך סיבה מסויימת, מצד הטבע הרך שלנו, בגלל ציוויו של הקב"ה – אזי הדבר מוגבל, מדוד. אנו נותנים צדקה רק לפני התפילה, רק כאשר אנו נפגשים בנזקק, רק כאשר לומדים על כך. אבל זה לא הופך להיות חלק טבעי מאיתנו.

אך כאשר נותנים "מטבע של אש" – אזי האדם הופך להיות איש של צדקה. הנתינה אינה מוגבלת למקום או זמן מסויים, האדם לא ממתין שהעני יגיע אליו, אלא הוא זה המחפש את העני, הוא עוסק בלעשות טוב עם הזולת, לעשות לשני טוב בגשמיות או ברוחניות.

אדם זה, עושה 'צדקה', מעניק לזולת, באופן טבעי וללא הגבלה מסוימת. עם כל דבר גשמי שהוא נפגש בו, הוא מעניק לו צדקה רוחנית, הוא מרומם אותו לקדושה. יתרה מזו, כטבעה של אש, כאשר היא נפגשת במשהו, היא הופכת גם אותו להיות מקור של אש, כך ה"מטבע של אש" שלי, יוצרת "מטבעות-אש" נוספות, שגם הם ימשיכו ויעניקו צדקה גשמית ורוחנית באופן זה.

כאשר אדם זה נותן "מטבע של אש" – הוא לא מעניק לו רק "אש" שעלולה "לשרוף" אותו, הוא לא מעניק "רוב טובה שאינו יכול לקבל", אלא מעניק כפי הנדרש, "מטבע", בהתאם ליכולת הקיבול שלו.

כמו-כן, כאשר אדם הוא "מטבע של אש" – אזי הוא לא מתנשא על המקבל, הוא לא חש שהוא "יורד" אליו ממעמדו. אלא כיון שהוא "מטבע", מטבע הנחצבת מן האדמה, מטבע בעלת "משקל", שמטבעה נמשכת כלפי מטה – אזי הוא אינו מעל למקבל, אלא הוא עומד לידו למטה, באותו הגובה יחד איתו.

קשרים

• ראה גם ומה שיחת ש"פ תשא תשמ״ה - שיחה מופלאה על מטבע של אש (הרב הירשל רסקין, מונטריאל)