הרב אלי וולף, משיחות שבת צו, פרשת פרה, תש"ל
כלל הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש על גבי המזבח, מתחלקים לשני סוגים: ישנם קרבנות – כמו קרבנות 'שלמים' וכדומה - שמלבד החלק העולה על גבי המזבח, ישנו גם חלק הניתן לאכילת בעל הקרבן, גם מביא הקרבן נהנה מבשר הבהמה, וישנם קרבנות אחרים – קרבן 'עולה' – שכל בשרם עולה על המזבח, "כליל לה'".
זו אחת הסיבות שקרבן זה נקרא בשם "עולה", מפאת קדושת הקרבן הבהמה עולה כולה על גבי המזבח, היא עולה כולה לה', והבעלים או הכהנים אינם אוכלים ממנה.
אך למרות ההבדל בין שני סוגי הקרבנות הללו, יש להם מכנה משותף – את שניהם מקריבים בתוך תחומי בית המקדש. המקריב קרבנות מחוץ לכותלי בית המקדש, עובר על איסור תורה.
בשונה מהם, פרה אדומה, אודותיה אנו קוראים בשבת זו – יש בה שתי קצוות מנוגדים:
מחד, היא נשרפת כולה באש, עוד יותר מאשר קרבן "עולה". בקרבן 'עולה', בשרה עולה על גבי המזבח, אבל עור הבהמה ניתן לשימוש הכוהנים, וכפי שקראנו בתורה בשבוע שעבר (צו ז, ח): "והכהן המקריב את עולת איש – עור העולה אשר הקריב, לכהן לו יהיה", ואילו על הפרה-האדומה כותבת התורה (חוקת יט, ה): "את עורה ואת בשרה .. על פרשה ישרוף", גם עורה נשרף באש, דבר המעיד על קדושתה הנעלית עוד יותר מאשר קרבן "עולה",
מאידך, שריפת הפרה נעשית מחוץ לבית המקדש, ואף מחוץ לחומת ירושלים, ובלשון התורה: "מחוץ למחנה".
מה משמעות הקצוות המנוגדים הללו: מחד – קדושתה נעלית יותר מקרבן 'עולה', ומאידך – מקומה בדרגת קדושה נחותה ביותר, "מחוץ למחנה".
•
מצוות פרה אדומה מכונה בתורה בשם "זאת חוקת התורה", זו החוקה של התורה. זו אחת המצוות הנעלות והכלליות של כל מצוות התורה.
וייחודיותה אינו רק בזמן שעוסקים בה, אלא יש לפרה האדומה השלכה על כמה דורות. מאז ימי משה רבינו ועד לתקופה שאחרי ימי הבית השני – קיימו מצווה זו רק עם תשעה פרות (את הפרה העשירית – יעשה המלך המשיח, מהרה יגלה).
תקופת השנים בה השתמשו בתשעה פרות אלו מקיפה יותר מ1400 שנה [39 שנה מעת שחיטת הפרה הראשונה ועד שנכנסו לארץ, 480 שנה מכניסת עם ישראל לארץ ועד בנין בית ראשון. 410 שנה של ימי הבית הראשון. 70 שנות גלות בבל. 4200 שנה של ימי הבית השני] – כך שבכל אחת מתשעת הפרות הללו, עשו שימוש במשך כמה דורות, דבר המורה על חשיבותה ומעלתה.
כאשר מתבוננים בייחודיותה וחשיבותה של מצות פרה אדומה מתעוררת שאלה:
במסכת קידושין (לא) מספרת הגמרא על דמא בן נתינה שעסק במסחר אבנים טובות, וחכמי ישראל הגיעו אליו כדי לרכוש אבן לאפוד, אך כיון שהמפתח של התיבה בה היו מונחים האבנים היה מונח תחת ראשו של אביו, שישן באותה עת, דמא לא רצה להעיר את אביו, וויתר במודע על ההכנסה הכספית הגדולה שהוצעה לו.
הקב"ה שילם לדמא על מצווה זו של כיבוד אב, ומספרת הגמרא: " לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו".
חכמי ישראל ששמעו על לידת הפרה האדומה בעדרו, הגיעו בשנית אל דמא, והוא אמר להם: "יודע אני בכם, שאם אני מבקש כל ממון שבעולם, אתם נותנים לי. אלא, אין אני מבקש מכם, אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא", ואכן חכמי ישראל שילמו לו מחיר גבוה מאוד.
סיפור זה מעורר שאלה: כאשר אנו מניחים שתי דינים מן התורה, זה לצד זה, ומנסים לחשוב בהיגיון – הדבר תמוה.
מצוות פרה אדומה, זו אחת המצוות החשובות ביותר, מצווה בעלת השפעה לדורות. ומאידך איסור גזל, למרות שזו עבירה, אבל היא לא מגיעה למשקלה של מצוה חמורה כפרה אדומה, מה עוד שניתן "להלבין" את העבירה הזו בדרכים שונות, כאשר הגוזל הוא יהיה זה שיעבור את העבירה, אבל הוא ימכור לאדם שני, וההוא ימכור אותה לאדם שלישי – וכאשר בסופו של תהליך הפרה תימכר לבית המקדש, ירכשו אותה שם כחוק וכדין.
מדוע חכמי ישראל הסכימו לשלם סכום-עתק מכספי בית המקדש, כסף שנאסף מכלל ישראל, כסף שיועד לקרבנות ציבור, שניתן לרכוש איתו מאות קרבנות – ו"בזבזו" אותו על פרה אחת ויחידה, בשעה שניתן למצוא "פתרונות יצירתיים" כיצד לקבל את הפרה ללא תשלום גבוה שכזה.
•
המדרש מספר (במדבר רבה יט, ד): שכאשר משה רבינו שמע על כך שישנה מציאות של טומאת מת "נתכרכמו פניו של משה", הוא לא הבין "במה תהא טהרתו", כיצד יהודי יכול לטהר את עצמו מטומאה כה חמורה של טומאת-מת, טומאה המוגדרת "אבי אבות הטומאה", איך אדם שכזה יוכל להיכנס אל בית המקדש ולהקריב קרבנות –
השיב לו הקב"ה שהפרה האדומה בכוחה לטהר גם את טומאת המת.
פרה אדומה היא "חוקה", היא מצווה שאינה נכנסת לגדרי ההיגיון, אין לה כלל הבנה בשכל, עד כדי כך ש"אומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה". זו מצווה שמקיימים אותה רק מפני שכך ציווה הקב"ה, וכלל לא מצד הבנת האדם.
כיון שזו מצווה שמעל לעולם ההבנה, לכן היא נושאת בתוכה קצוות מנוגדים: מחד היא נעשית "מחוץ למחנה", ומאידך קדושתה נעלית יותר מקרבן 'עולה'. זו מצווה שאינה נכנסה לקטגוריה של חשבונות והגיון, ולכן אין כל מקום לערוך חישוב של "רווח והפסד" האם יש לשלם בגינה סכום כה גדול, והאם ניתן 'לכופף' מצווה אחרת עבורה.
מצוות פרה אדומה מלמדת אותנו, שעלינו לקיים תורה ומצוות ללא כל חשבונות ושיקולים, אין לערוך חישובים שמא מצוה זו פחות משמעותית וניתן לדחותה לצורך קיום מצוה חשובה יותר. מעשיהם של חכמי ישראל מהווה עבורנו הוראה שאין כל מקום לחשבונות שכאלו, אלא יש להקפיד על קיומם המלא של כל המצוות מבלי לוותר אפילו לא על אחת מהן.
וכאשר נקיים מצוות בלי חשבונות, אזי גם מלמעלה יתנהגו איתנו בלי חשבונות, וכתוצאה מכך, גם יהודי הנמצא במצב שמשה רבינו עצמו, ש"אוהב ישראל היה", עומד ותמה "במה תהא טהרתו" – הקב"ה מסדיר לאותו יהודי דרך טהרה, ומעניק לו את מצות פרה אדומה.
גם יהודי הנמצא "מחוץ למחנה", מחוץ לתחומי הקדושה – כאשר הוא מחליט להתמסר את הקב"ה ללא חשבונות, הוא מתמסר לחלוטין, "את עורה ואת בשרה", לא רק עם ה"בשר" שלו, אלא גם "העור", עם החלק החיצוני שלו – אזי הוא מתעלה לרמה הרוחנית הנעלית ביותר, ובכוחו לזכות את עם ישראל למשך כמה דורות, כמו מצוות פרה אדומה.
•
את פרשת פרה אדומה קוראים בסוף חודש אדר. בסביבות ימי כ' אדר.
ביום כ' אדר התרחש המאורע של חוני המעגל: במגילת תענית מסופר שביום זה, לאחר בצורת של שלוש שנים, הלכו עם ישראל לחוני המעגל וביקשו ממנו "התפלל שירדו גשמים". חוגי "עג עוגה ועמד בתוכה" והתפלל על הגשמים, עד שירדו גשמים כפי רצונו ובאופן המתאים לצרכי העם.
"גשם" הינו התאדות של מים העולים מלמטה היורדים לאחר מכן מלמעלה. משמעותו הפנימית של גשם הוא – שנדרשת "עליה מלמטה" מצד האדם, כדי לקבל את השפע מלמעלה מהקב"ה. האדם צריך להתעלות ממצבו, להתפלל אל הקב"ה ולבקש ממנו למלא את צרכיו, ואז הקב"ה ימלא בקשתו.
סיפורו של חוני המעגל מלמד אותנו, שגם אחרי שלוש שנות בצורת, שלוש שנים – המוגדרים בהלכה כ"שנות חזקה", שנים שיוצרות מציאות של שינוי בעלות – בהם לא ירד גשם מלמעלה, שנים בהם יש נתק חלילה בין השמים והארץ, שנים בהם עם ישראל היה מבחינה מסויימת "מחוץ למחנה" –
יום כ' באדר מלמד אותנו שגם אחרי נתק שכזה – אפשר להתחבר מחדש עם הקב"ה בלי חשבונות, לפנות אליו ולבקש ממנו באמת, ואז הקב"ה מצדו משפיע לנו כל מה שאנו צריכים ומבקשים ממנו.