הרב שמואל רסקין
פניו של האורח האירו באור יקרות, הוא נראה היה אברך בסביבות שנת העשרים שלו, בוודאי שלא הרבה מעבר. הוא לא היה עוד אחד מהמבקרים השוטפים בפונדק הדרכים, הפונדק היהודי על אם הדרך.
בעל הפונדק, יהודי מבוגר ופשוט, התרוצץ מהכא להתם ושימש את האורחים השונים שנכנסו לאכסניה. לחלקם הציע מיטות, לאחרים סידר ארוחה כשרה ומזינה, וכמה קיבלו, כבקשתם, כוס תה חמה מהסמובר הגדול.
כאשר סיים בעל האכסניה להציע את מיטתו של האורח הצעיר, פנה אליו האורח ושאל בקול רך ומתעניין: "אמור נא, רבי יהודי, כמה שנים הנך מתגורר כאן, באמצע שומקום?" – "שלשים שנה, ברוך השם, והעסק דופק יופי!" השיב הפונדקאי. "ומנין, ספר תורה, יש כאן באזור?" – המשיך האכסנאי ושאל. "המ... לא ממש... בחגים אני נוסע לעיר הסמוכה, אבל ככה ביום יום, לא, אין לנו כאן...".
"וכיצד יכול יהודי לחיות כל כך הרבה שנים ללא חברה יהודית, ללא בית כנסת קרוב לביתו?" שאל האורח שאלה אחרונה שנשארה תלויה.
בין הדברים הצליח המארח לברר פרט אחד בלבד על זהותו של האורח: תלמידו של המגיד הגדול ממעזריטש. את עובדת היות העומד לפניו גדול תלמידיו של המגיד, ומי שהוסמך על ידו להעלות את רעיונות החסידות על הכתב בספר התניא, ולסדר את עקרונות ההלכה מחדש בשולחן ערוך חדש עליו הוא שוקד בימים אלו, כמו לברר את נוסח התפילה המדויק ביותר – את כל זאת לא ידע המארח. יכול היה לקבל את הרושם, שלפניו אברך צעיר מאוד, תלמיד חכם לא-קטן, ותלמידו של המגיד הגדול.
לא עברה מחצית השעה והאורח, רבי שניאור זלמן מליאדי, לימים מחולל חסידות חב"ד, יוצא מחדרו, ומה מתפלא הוא לראות שהבית כאילו איננו. כלומר: התקרה והכתלים על מקומם, אך כל היתר כבר הועמס על שתי עגלות גדולות הממתינות בחוץ. יצא רבי שניאור זלמן החוצה, והנה פונה אליו בעל הבית בהכנעה: "רבי, המתנו רק לכם, כדי שנוכל לפנות גם את חדריכם!".
"ולאן אתם נוסעים בכזו בהילות", תמה הצדיק, "לעיר הגדולה" ענה ללא שהיות הזקן בעל האכסניה "למנין ולספר התורה, לא נאה לו לבעל בית יהודי לגור כל כך הרבה שנים ללא מנין יהודים...".
"רואה אתה" אומר בעל התניא לנכדו, כאשר סיפר לו ברבות הימים את הסיפור. "מיהודים כאלה יש ללמוד כיצד על יהודי לנהוג. אותו יהודי פשוט ידע רק שלפניו עומד תלמידו של הרבי. והתלמיד הצעירונצ'יק הזה מעיר לו הערת אגב על מגוריו, והוא... בלי לחשוב פעמיים, רואה כאן הוראה ברורה, כך צריך לעשות, מיד ועם כל הנשמה!".
אחרי שבשבוע שעבר קראנו על עמלק בתורה, מחינו את שמו ואת הקרירות והספק שהוא מנסה להטיל בכל דבר, את הכאילו-שכל שלו. נקרא השבוע את "פרשת פרה" העוסקת במצות פרה אדומה. אדם שנטמא מאחר שנגע במת, צריך לצורך טהרתו, להיטהר באפר של פרה אדומה שנשחטה ונשרפה בדרכים מדוקדקות המפורטות בפרשה. מצות פרהאדומה מוגדרת כחוק. כלומר: מצוה ללא הסבר הגיוני. שלמה המלך שהצליח להבין את טעמם של כל המצוות, כתב על המצוה הזו: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני".
ה"חיסרון" של המצוה הזו, בהיותה משוללת טעם הגיוני (לא כולל פרדוקס הלכתי שכלול בפרטיה), היא גופא היתרון שלה. זו מצוה שבאה לחנך לקיום מצוות – רק כי כך צווינו, ללא שום טעם והסבר נוסף.
יהודי חייב להתרגל ולהתחנך, שהמושג "למה" הוא נפלא – רק אחרי שכבר ביצע את ההוראה. יהודי זה דבר חושב, מתווכח וחוקר, אבל באותה מידה ממש יהודי הוא עבד נאמן, ביצועיסט שלא מבין. והדברים לא רק שאינם סתירה אלא הם משלימים האחד את השני.
כשהפקודה מגיע ישירות ממלך מלכי המלכים – מבצעים אותה כלשונה. אפשר גם להוסיף ריקוד של מצוה, על הזכיה הגדולה לעשות את רצונו של בורא העולם. ואם נזכה להבין – מה נפלא. לא נזכה? – אז מה...
ורבי יוסף יצחק מליובאוויטש, הרבי הקודם, שאל: מדוע לחייל יש גם ראש, עבור מה הוא זקוק לו? והשיב בעצמו: כדי שיהיה על מה לתלות את הרצועה של הנשק!