במשנת החסידות גליון 37
כשאנו באים לדון על מהותה של מצות "פרה אדומה" במשנת החסידות, לכאורה סוגיא זו מעצם יסודה יש בה "דבר והיפוכו". שכן, על פרה אדומה נאמר בכתוב "זאת חוקת התורה". לא זו בלבד שמצוה זו היא מסוג החוקים, שעליהם אמרו רז"ל חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחרי', אלא שהיא היא החוקה הידועה שבתורה. וכדברי רז"ל שעל מצוה זו אמר שלמה המלך, החכם מכל האדם, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". ואפילו משה רבינו לא הי' יכול להשיג טעמה של מצוה זו עד שאמר לו הקב"ה "לך אני מגלה טעם פרה". משנת חב"ד, לעומת זאת, כשמה כן היא, חכמה בינה ודעת, הסברת עניני פנימיות התורה באופן שיהיו מושגים בשכל האדם. ואם כן, אין לך דבר והיפוכו גדול מזה. "פרה אדומה" ו"חכמה בינה ודעת". לכאורה, הדעת נותנת, שכאשר מגיע ענין של "חוקה" בכלל, ומה גם חוקה חמורה וגדולה כזו כ"פרה אדומה", אינו שייך אלא לומר: "אין לך רשות להרהר אחרי'", וחסל. אולם, כשאנו מעיינים בענין זה, מתגלה לפנינו היפוכו של דבר: סוגיית ה"חוקים" שבתורה, ובפרט סוגיית מצות "פרה אדומה", היא אחת הסוגיות שנידונו בה בהרחבה יתירה, בחכמה ובתבונה ובדעת, בעומק וברוחב ובאורך. כדי לעמוד על עיקרן של הדברים ולטעום טעימה מעט מזעיר מדרך הבנת החסידות בענין החוקה ומצות פרה אדומה, עלינו לעיין תחילה בכמה פרטים בסיסיים שבמצוה זו, שמצינו בדברי רז"ל.
•••
ייחודה של פרה אדומה הוא בכך שהיא מטהרת מטומאת מת שהיא טומאה חמורה ביותר. אופן הטהרה הוא ע"י תערובת אפר הפרה עם מים חיים, והזיית מי הפרה על האדם הטמא.
לפי תורת החסידות, בא לידי ביטוי בשתי נקודות אלה ענינה המיוחד של "חוקה" זו, והטעם שהיא היא "חוקת התורה".
שהרי "טומאת מת" במשמעותה הרוחנית אינה אלא הניתוק מהדביקות הטבעית שיש לכל אדם מישראל בהשם. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, מכאן שאם אין אתם דבקים אין אתם חיים. מיתה רוחנית משמעה ניתוק או אפילו חלישות בדביקות בשכינה. וענין זה חמור עד כדי כך, שאפילו נגיעה בעלמא בו יש בכוחה להחיל "טומאה" חמורה ביותר על הנוגע, עד שלא ידע משה רבינו במה תהא טהרתו. ומזה נלמד לענין הטהרה מטומאה זו, שהיא סגולתה של פרה אדומה, שעל ידי פרה אדומה
מתבטלת פעולת הנגיעה ב"טומאת מת", כלומר, חוזרת לקדמותה הדביקות באלקים חיים.
זוהי חוקת התורה: כל התורה לא ניתנה אלא לבטל את האפשרות של ניתוק זה, וכל כולה לא באה אלא לדבק את ישראל בהקב"ה, כמאמר ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, שע"י שישראל מתקשרין באורייתא הם מתקשרים ומתדבקים בקודשא בריך הוא.
לפיכך יש במצוה זו "אפר" ו"מים חיים": מהותה של עבודת השם ע"פ דרך התורה היא לדבוק בשכינה ושוב להמשיך דביקות וקדושה זו לתוך העולם. כלומר: הדביקות עצמה אינה מספיקה, שהרי מתוך הדביקות בא האדם לכלות הנפש, ושוב לא יוכל למלא תפקידו בעולם הזה, ואם כן, דביקות יש כאן אבל חיים כפשוטם אין כאן. הדביקות האמיתית היא כאשר היא מביאה אותו לידי כך שגם בהיותו נשמה בגוף, ואפילו כשעסוק בעסקיו, ממשיך את השכינה ואת הקדושה בכל מעשיו. שתי תנועות אלה מכונות במשנת החסידות בשם "רצוא ושוב", על שם הכתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". ושתיהן באות לידי ביטוי בשני הפרטים דלעיל: האפר הבא מן השריפה והכליון רומז לדביקות הנפש באלקים חיים עד לכלות הנפש, ואילו המים החיים, שהמים "יורדים ממקום גבוה למקום נמוך" )כלשון חז"ל( רומזים לכך שאין האדם מסתפק בכיליון מציאותו ע"י דביקותו במקום, אלא הוא ממשיך ומוריד דביקות זו לתוך עולמו. דוקא אז באה הטהרה מ"טומאת מת", שהרי אז ממשיכים את הדביקות לתוך העולם, ושוב "אתם הדבקים בהשם אלקיכם חיים כולכם היום".
•••
ואולם מה לכך ול"חוקה"? מדוע, אם כן, נקראת מצוה זו בשם חוקה, חוקת התורה?
הסבר הדבר הוא, משום שבאמת כל נקודת ויסוד התורה הוא דבר שלמעלה מטעם ודעת ואין בכח האדם להשיגו.
שהרי היות שענין התורה הוא התקשרות האדם עם הקב"ה, אשר הקב"ה אינו מוגדר בגדרי השכל וההבנה כלל וכלל, הרי מופרך לחלוטין שהקשר עמו יהי' ע"י הבנה והשגה דוקא. מכיון שהוא יצר וברא את כללי השכל, ואם הי' רוצה הי' יוצר כללי שכל אחרים, הרי כל גדר השכל היא מציאות נברא, והנברא אין ערוך אל הבורא.
נמצא, שנקודת הדביקות וההתקשרות של האדם עם אלקיו היא בעצם נקודה שאין לה ולשכל ולא כלום. לכן, לאמיתו של דבר כל התורה כולה היא חוקה. וזה שהרבה מהמצוות הם בסוג ד"משפטים", שיש כח לאדם להשיגן, גם
זה אינו אלא "חוקה" שקבע הקב"ה ברצונו הפשוט שלמעלה מכל השגה.
זה שיש משנת החסידות שמבאר ומסביר את עניני פנימיות התורה באופן שהאדם יוכל להבינם ולהשיגם על בוריים בשכלו גם זה אינו אלא "חוקת התורה", משום שכך - רצה הקב"ה. הוי אומר: לא שיש ענינים באלקות שאנו יכולים להשיג )משום שכך הוא טבע הדברים( ויש ענינים עליונים יותר שאין אנו יכולים להשיג, ולכן צריכים לקיימם ולעשותם בדרך חוקה וגזירה, אלא היפוכו של דבר: אלקות ו"שכל" הם בעצם דברים שאין להם ענין משותף מצד עצמן. אלא שכך רצה הקב"ה, שיהיו מצוות בתורתו שתוכל להיות בהם השגה שכלית, ונתן את התורה באופן שהאדם יוכל להשיגה.
•••
מיסודי תורת החסידות היא ההנחה שאין התורה רק אמצעי חס ושלום שעל ידה מסר הקב"ה לבני האדם את דרך הנהגתם. יתר על כן, התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה. זהו עומק הענין שהקב"ה עצמו יושב וקורא בתורה, ואף משתעשע בתורה, כדברי הפסוק "ואהי' אצלו אמון ואהי' אצלו שעשועים". התורה היא דבר אלוקי בעצם ששרשו למעלה מי ישורנו. וכדאיתא בזוהר הקדוש על הפסוק ויקחו לי אותי אתם לוקחים. מהות התורה היא - אלקות.
מובן, איפוא, שגם המצוות שבתורה שיש בהם הוראות למעשה בהנהגת בני אדם יושבי בתי חמר בעולם הזה הגשמי, וגם עניני השכל שבתורה, שהתלמיד ותיק יכול לחדש חידושים בה על פי שכלו והבנתו, כל זה, כמו שהוא, אינו מה שנראה ונדמה לעינים כאיזו שיטה לעזור לאדם בהנהגתו וכדי לזכך את מדותיו בלבד, או ללמדו דברי שכל עמוקים אלא יש כאן המשכת עצמותו של הקב"ה. - לפיכך פשוט הדבר, שמהותה העצמי והפנימי של התורה הוא היותה אלקות. -
ודבר זה בא לידי ביטוי דוקא ב"חוקים" שבתורה, משום שבהם ניכר כיצד אין מדובר כאן אודות דברים שיש בכח האדם להבינם על בורים, אלא רק ב"גזירת מלך".
•••
ובלשון אחר: שלשה אופנים ישנם במסירת התורה: הכל יודעים את שני חלקי התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אך בתורה שבכתב עצמה ישנם עשרת הדברות שבלוחות הברית, שלא ניתנו באותיות הכתיבה אלא באותיות החקיקה. עשרת הדברות חקוקים על הלוחות.
נמצינו למדים שלש חלוקות: אותיות החקיקה, אותיות הכתיבה ואותיות הדיבור )בעל פה(.
ההפרש בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה ידוע. בתורה שבכתב יש קדושה מיוחדת באותיות, ולכן הקורא בתורה שבכתב אף שלא הבין את תוכן הדברים יצא ידי חובת לימוד. משא"כ הקורא אותיות התורה שבעל פה ולא הבין את הכוונה שבהם אין כאן לימוד. שכן האותיות עצמן אין בהם דין של תורה, אלא על ידם העביר הקב"ה את תוכן הדברים. האותיות כאן אינן אלא אמצעי לתוכן הדברים. ואולם באותיות הכתב עצמם יש שני סוגים כתיבה - וחקיקה. אותיות הכתיבה הם "דבר נוסף" על הקלף )או הנייר( שעליו נכתבו. גם לאחר שנכתבו אפשר למחוק אותן מבלי לשנות את הקלף עצמו. לא כן באותיות החקיקה שהם חלק מהאבן עצמה ואי אפשר להוציאן מן האבן מבלי לשנות את גוף האבן.
שלשה אופנים אלה שבתורה רומזים לשלשה אופנים ומדריגות שביחס התורה לנפש האדם הלומד את התורה. כשהתאחדות התורה עם האדם היא בבחינת "תורה שבעל פה", הרי זה כאילו אין האדם מתאחד עם "עצם" קדושת התורה, אלא רק עם ה"תוכן" שבה שיכול להתקבל בשכלו. למעלה מזו היא ההתאחדות שבבחינת "תורה שבכתב", שבה "קדושת האותיות" שבתורה מתאחדת עם האדם. אך למעלה ממנה היא בחינת "אותיות שבלוחות", אותיות החקיקה, שבה קדושת התורה נעשית חלק ממציאות האדם, באופן שאי אפשר להפריד ביניהם. כלומר, האדם מגלה את עצם נפשו, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. וכן הוא גם מצד התורה עצמה: דוקא ב"אותיות החקיקה" שבתורה, מתגלה עצם האלקות שלמעלה מכל "ירידה" או "התלבשות" בגדרי המקבל.
ולכן מהותה של התורה כולה היא החוקה, חוקה גם מלשון חקיקה, שכן לאמיתו של דבר, כנ"ל, התורה בעצמותה היא חד עם קוב"ה, אותי אתם לוקחים.
•••
מכל הדברים דלעיל אנו מגלים דרך מחודשת להבין מדוע קורין אנו פרשת פרה אדומה בתור הקדמה ל"הקמת המשכן" שבראש חודש ניסן:
לפני שניגשים להקמת המשכן, לעשות לו ית' מקום משכן בעולם הזה, צריך האדם לקרוא בתורה ולעסוק בסוגיא זו של "חוקת התורה", לידע שהחוקה היא היא מהותה של התורה, אותיות החקיקה, התאחדות מוחלטת עם הקב"ה באופן שאי אפשר להפריד בין הדבקים.