הרב שניאור אשכנזי
"מושקה", היהודי של הפריץ, הסתובב בחצר האחוזה שקוע במחשבות. הפריץ ראה אותו והתעניין מה הוא חושב. "אני מהרהר איך לקנות את האחוזה שלך", השיב מושקה. "לקנות את האחוזה שלי?! היא שווה הרי שני מליון רובל ומאיפה תביא סכום כזה"?
-"נו, אם אני לא יכול לקנות, אני לא יכול לחשוב"?!
יהודים אוהבים לחשוב, ואם יש דבר שיהודי לא אוהב, הוא לעשות דברים בלי הבנה. הדבר הקשה ביותר הוא לעשות דברים בצייתנות עיוורת, בלי להבין את המטרה מאחוריהם. זו בדיוק הסיבה, שאנו לוקחים מדי שבוע נושא תורני ומעמיקים בו בניסיון להבין את הפילוסופיה העומדת מאחוריו.
וכאן מגיע הפלא הגדול, שמעמיד אותנו בפני אתגר רציני: "זאת חוקת התורה". התורה מציגה השבוע מצוה סתומה, חסרת הגיון וחסרת הבנה, והתורה מתעקשת להשאיר אותה בדיוק כך, בלי הבנה ובלי הגיון. בכך מצטרפת המצוה הזו לעוד כמה מצוות, הנקראות בשם "חוקים", שהן אינן מובנות די הצורך.
והשאלה הגדולה נשאלת, למה התורה משאירה דברים סתומים? הרי ברור שככל שאלקים היה מסביר את עצמו יותר, כך היו יותר אנשים מצטרפים למעגל מקיימי המצוות?
חמור מכך: אולי עלינו להבין מכך שעדיף לא לחשוב?! שמא תפיסת התורה היא, שהדרך הנכונה לקיום המצוות היא לקבל אותן כגזירת מלך, ללא נסיון להבין אותן?!
הבה נקרא לשון תמוהה של רבינו בחיי:
1. רבינו בחיי יט,ב: נקראים חקים מלשון גבול, כענין שנאמר (ירמיה ה,כב): אשר שמתי חק גבול לים ולא יעברנהו ... להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול, מפני עומק השגתם.רבינו בחיי מפרש את הביטוי "חוקה", שעל שמו נקראת פרשתנו, כי התורה רוצה לשים גבול בפני המחשבה האנושית ולומר: "עד כאן לחשוב"!. והשאלה הגדולה היא: מה המטרה בכך?
א. פרשת חוקת, מסמלת ציון דרך משמעותי בתולדות ישראל. היא מהווה מעבר בין התקופה הראשונה במדבר לתקופה האחרונה לפני הכניסה לארץ. הפרשיות הקודמות עסקו בשנה וחצי הראשונות במדבר, עד שילוח המרגלים, שבעקבותיו נגזר עליהם להסתובב 40 שנה במדבר, ואילו פרשת חוקת מדלגת 37 וחצי שנים ועוברת אל השנה האחרונה, שנת ה-40, סמוך לכניסה לארץ.
הפרשה מספרת על מות מרים הנביאה ואהרן הכהן, שאירעו במהלך השנה האחרונה, וכן מתארת את התקדמות העם לכיוון הארץ המובטחת, תוך מאבק עם עמי המדבר, אדום, סיחון ועוג.
אולם הפתיחה של הפרשה היא בנושא אחר לחלוטין: "זאת חוקת התורה". הפרשה מתחילה עם דיני הטהרה מטומאת מת, על ידי שריפת הפרה האדומה. מה עושה המצוה הזאת כאן?
2. רמב"ן יט,ב: הפרשה הזאת תשלום תורת הכהנים, ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה [בפרשת קרח], לומר שגם טהרת ישראל על ידי כהן תהיה.הפרשה הקודמת לימדה את דיני מתנות כהונה (בתור חיזוק לכהנים אחרי הערעור של קרח על כהונת אהרן), וכאן באה הפרשה ומשלימה את זכויות הכהנים בכך שגם טהרת המת היא על ידי כהן.
ובאשר לכך שהמצוה הזו נכתבה כאן ולא בפרשה הקודמת, יש להוסיף מדברי רש"י לקמן:
רש"י כ,א: למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה? מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת.ועכשיו לתוכן המצוה עצמו: יש סידרה שלימה של מצוות, שעוסקות בטומאה וטהרה. הנושא הזה איננו מוכר לנו היום, בזמן הגלות, אבל בימי המקדש, הוא השפיע בצורה משמעותית על חיי העם.
הרעיון של טומאה באופן כללי הוא, שיש מצבים בחיי האדם שהוא הופך להיות כמו דחוי, מורחק. הוא טמא בעצמו ואף מטמא אחרים. זה נושא מורכב ומסובך שיש בו כמה דרגות, אבל ההלכות העיקריות נוגעות לכך, שבאותה תקופה, אסור לו להיכנס לבית המקדש ולאכול תרומה או בשר קודש של קרבנות. כמו כן, הוא מטמא דברים אחרים שבאים איתו במגע, כמו אדם, אוכל וכלים.
הדברים המטמאים במיוחד הם דברים מתים, אבל לא רק:
3. רשימת הדברים המטמאים: 1. אדם מת. 2. נבלת בעל חיים שלא נשחט כהלכתו. 3. שמונה שרצים מתים, כמו עכבר, צב ולטאה. 4. בעל קרי. 5. זב (שיוצאת ממנו הפרשה חולנית). 6. נידה, וזבה (אשה שמאבדת דם במשך 3 ימים שלא בזמן הווסת). 7. יולדת. 8. מצורע.אם נעשה נסיון לפענח את הטומאה, ולהבין מהי בדיוק אותה רוח מסתורית, נעמוד בפני בעיה גדולה. כיון שעל פניו, אין כל קשר בין רשימת הטמאים המנויים כאן. יש כאן מתים מטמאים, אבל גם יולדת, שהביאה חיים חדשים לעולם ומסמלת את ההיפך הגמור מהמות. יש כאן מצורע שחטא, אבל גם בעל קרי, שלא ביצע כל חטא, ואדרבה, יתכן שעסק דווקא בהבאת חיים לעולם.
מהי איפוא הטומאה? האם מדובר ברוח מסתורית השורה על האדם או שזו גזירה עליונה גרידא?
רמב"ם הלכות מקוואות יא,ב: הטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים ... שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים [של המקוה], אלא גזירת הכתוב היא ... כיון שטבל – טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר!.פרשנים אחרים, לעומת זאת, בעיקר אלו העוסקים בפנימיות התורה, כן מנסים למצוא איזה הגיון בענין. הם סוברים כי הטומאה היא תקופה בחיי האדם, שבה הסטרא אחרא מתאמצת לדבוק בו. כלומר, ימים שבהם ה'קליפות החיצוניות' עושות מאמץ מיוחד לשאוב ממנו כוח וחיות.
אם ננסה למצוא יסוד מרכזי בענין, נוכל לעשות זאת לפי דברי האור החיים בפתח פרשתנו:
אור החיים יט,ב: אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה מתוקה ועריבה, כמו כד דבש, הנה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ שהן כוחות הטומאה התאבים תמיד להידבק בקדושה כדי ליהנות מהטעם הערב הזה.האור החיים מניח את הדגש על התרוקנות הגוף מהקדושה. כל עוד האדם חי ומלא עוצמה, הקליפות אינן יכולות לדבוק בו, אך כאשר הוא מת ומתרוקן מהנשמה, נעשה מטרה קלה ונוחה בידי הקליפות.
אולי יתכן ללמוד מכך בדרך אפשר, גם על שאר סוגי הטומאות שהוזכרו קודם: הדבר המשותף לכולם הוא משבר של התרוקנות הכרוך בהם. בעל קרי, חווה התרוקנות נפשית, אישה נידה וזבה, נמצאת אף היא בתקופה של התרוקנות פיזית ונפשית. יולדת סובלת נפילה משמעותית מההתרגשות הגדולה של ההריון אל תוך חיי היום יום (דיכאון אחרי לידה), וכמובן שהמצורע שרוי בתוך 'מות' רוחני. על כן, האנשים הללו הם פגיעים במיוחד ומהווים מטרה נוחה בידי הקליפות.
משל מקסים לענין הזה, אפשר להביא מאוצר סיפוריו של המשפיע רבי מענדל פוטרפס: בעת שהותו בכלא, הוא ראה יתוש נופל בתוך רשת של קורי עכביש, אך העכביש לא מיהר ללכוד את היתוש. הוא נתן לו להיאבק בכל כוחותיו כדי לצאת מן הרשת, עד שאחרי שעה ארוכה, צנח היתוש מותש אל הקורים. ברגע הזה, העכביש יצא לדרך ולכד את היתוש...
למד מכך רבי מענדל, כי כאשר האדם שמח ומלא חיים, היצר הרע אינו יכול להפיל אותו. הסכנה האמיתית היא ברגעים שהוא נופל ונשבר, ואז הוא הופך להיות מטרה קלה ופגיעה...
אולם, בנוסף לשיטת האור החיים, מצאנו הסבר יסודי וברור בלקוטי שיחות (ועיי"ש באורך):
לקו"ש יד/26: אמרו חז"ל (עירובין ק,ב) כי דם נדה הוא מהקללות שנתקללה חוה בחטא עץ הדעת [כי בטבע הבריאה, לא היה אמור להיות התהליך המחזורי של הפרשת הדם], היינו שעל ידי מציאות החטא נתהווה בה מציאות של רע המתבטא בחלקו בדם נדה, אבל הגוף ... דוחה אותו החוצה ... כי אינו סובל מציאות של רע. וכיון שלפי שעה נמצא בו הרע, נטמא האדם וצריך טהרה במקוה.
לקוטי שיחות לז/44: אמר חז"ל (שבת נה,ב) כי ארבעה מתו בעטיו של נחש, היינו שלא היה בהם שום חטא ומתו רק מפני חטא עץ הדעת ... היינו לפי שע"י החטא ניתנה זוהמא בכל אדם, וכיון שיש בהם טומאה וזוהמא - יש בהם ענין המיתה.למדנו מכאן יסוד גדול הנוגע לרובן המוחלט של הטומאות: הארועים הללו הם תחייה מוחדשת של חטא עץ הדעת. הנידה (ובמילא גם זיבה וצער הלידה), הם עוררות מחודשת של אותה רוח תאווה שדבקה באישה בשעת החטא, וכך המוות, הוא התעצמות של הרע ההוא שהפך להיות חלק מהאישיות. [לפי"ז יש לבאר גם לגבי טומאת מצורע, שהוא חטא חמור, ואולי גם בעל קרי, שיש בו רוח תאווה]. וכיון שיש באדם רוח של סטרא אחרא באותה שעה, לכן הוא טמא עד שיטהר עצמו.
עד כאן לגבי מושג הטומאה בכלל.
ב. בעוד שניסינו למצוא הסבר כלשהו בענין הטומאה, כעת נעבור אל הטהרה מהטומאה, שזהו הנושא של הפרשה, וכאן לא נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש.
התורה אומרת כי אדם שנטמא ממת, על ידי נגיעה בו, נשיאה אותו או אפילו שהייה עמו באותו בית, צריך לעבור תהליך טהרה מורכב, שעיקרו הוא, הזאה עליו מאפר פרה אדומה.
4. במדבר יט: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה ... אשר לא עליה עול, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו ... ושרף את הפרה לעיניו ... ואסף איש טהור את אפר הפרה [ואחר כך יערב אותו במים, הנקראים 'מי חטאת'] ... הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר.אם כן, הכהן צריך לקחת פרה אדומה לחלוטין, שאין בה אפילו שתי שערות שחורות, ללכת איתה אל הר הזיתים, לשחוט אותה ואחר כך לשורפה באש. לערב את אפר הפרה במים, ולהזות כמה טיפות מהמים על הטמא. את התהליך הזה יש לערוך פעמיים: ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי.
הגמרא מציינת כי לאורך ההיסטוריה נעשו תשע פרות כאלו, כיון שהאפר הספיק להרבה זמן, ואת הפרה העשירית יעשה המלך המשיח שיבוא במהרה בימינו אכי"ר.
וכמובן, הסיפור כולו נראה מיסטי ממש. א. למה פרה ולמה אדומה? ב. כיצד כמה טיפות יכולות לטהר אדם מבוגר? מילא טבילה במקווה מטהרת, שבה הוא נכנס עם כל גופו לתוך המים, אך כיצד כמה טיפות יכולות לטהר? ג. מדוע עשו את כל התהליך הזה מחוץ לבית המקדש, בעוד שכל הקרבנות היו מכפרים דווקא כשנעשו בתוך המקדש? ד. עוד הלכה תמוהה נאמרה כאן, שהכהן העושה את הפרה, נטמא ממנה. ולכן לא ברור, האם אפשר הפרה הוא מטהר או דווקא מטמא?
אכן, רש"י מציין בתחילת הפרשה כי האומות לועגות לעם ישראל על המצוה הזו: רש"י יט,ב: זאת חוקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה! גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה!
המדרש מספר (במדבר רבה יט,ח) על גוי שאמר לרבי יוחנן בן זכאי כי המעשה הזה נשמע כמו מעשה כשפים: לקחת פרה, לשרוף אותה ולהזות את האפר שלה על האדם! ענה לו רבי יוחנן, נכון!. כאשר יש אצלכם אדם חולה נפש, אתם מביאים עשבים ושורפים אותם באש ומערבים במים, ומזים את הטיפות על האדם כדי להוציא ממנו את הרוח, וכך אנחנו נוהגים... לאחר שיצא הגוי, אמרו לו התלמידים, אותו דחית בקנה, אך מה תסביר לנו? ענה להם: "חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי.
וכאן נתבעת השאלה, למה התורה משאירה את הדברים כל כך סתומים, באופן שמעורר במכוון את התנגדות אומות העולם?
יתירה מכך – וזה הדבר המדהים באמת: המדרש טוען שלמעשה יש הסבר הגיוני למצות פרה אדומה! אלקים גילה את ההסבר למשה רבינו והבטיח לגלות זאת לכולנו לעתיד לבוא.
במדבר רבה יט,ו: ויקחו אליך פרה אדומה [ולכאורה למה צריך לקחת את הפרה "אליך", למשה? הרי אלעזר הכהן היה זה שטיפל בה?] אמר רבי יוסי בר חנינא: אמר הקב"ה למשה - לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חוקה ... דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידים להיות צופים לעולם הבא.[המדרש אינו מרחיב מהו הטעם, אך אולי הכוונה לדברים שמביא רש"י בסוף הפרשה, ששם יש הסבר חלקי לכמה פרטים בתוך המצוה. כמו "פרה", כדי לכפר על חטא העגל שהוא בנה של הפרה. "אדומה", משום שהצבע האדום הוא סמל לחטא. "שריפת הפרה" כמו ששרפו את העגל וכו'. ועדיין חסר כאן הסבר לדברים עיקריים כמו (ראו לקו"ש ח"ח/125) למה צריך לעשות אותה מחוץ למקדש? וכיצד כמה טיפות מטהרות את הטמא?].
ואם כן, נשאלה בעוצמה השאלה המרכזית: אם יש טעם מובן למצות פרה, למה התורה מתעקשת להשאיר אותה סתומה, ובכך לתת פתח לאומות העולם להתנגח בנו?
ג. למען האמת, הדיון הזה פותח פתח לשאלה רחבה יותר: כיצד צריכה להיות הגישה הנכונה כלפי המצוות? האם ראוי להתאמץ להבין את הטעם של כל מצוה או שההנהגה הזאת פוגעת בכבוד המצוות ומוטב לקבל אותן בקבלת עול, כגזירת מלך[1]?
רבי יהודה הלוי, שכתב את ספר ה"כוזרי" ובו הסבר מעמיק למצוות רבות, מציין כמה פעמים את התנצלותו על כך שהוא נאלץ לעסוק בהסבר המצוות. כיון שלשיטתו, עדיף לקיים את המצוות בקבלת עול, ורק כאשר מתדיינים מול אומות העולם, אין מנוס מלהרגיע את התנגדותן אלא על ידי הסברים.
5. ספר הכוזרי מאמר ב: אומר אני תורת אלקים היא, ומי שיקבלה בתמימות בלי התפלפלות ובלי התחכמות, מעולה הוא מן המתחכם והחוקר. אך מי שנטה מן המדרגה העליונה הזאת אל המחקר, מוטב לו כי יבקש טעם לדברים האלה אשר יסודו בחכמה אלקית, מאשר יעזבם לסברות רעות.כמובן, ראיה מסוימת לדבריו היא הסיפור שהובא לעיל מרבי יוחנן בן זכאי: מצד אחד, הוא הציג הסברים כלשהם לגוי, אך לתלמידיו אמר: גזירה גזרתי וחוקה חקקתי ואין רשות להרהר אחריה.
דעת הרמב"ם, לעומת זאת, היא נחרצת:
רמב"ם הלכות תמורה ד,יג: אע"פ שכל חקי התורה גזרות הם [והכרח לקיימן], ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם – תן בו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חקי התורה.גם דעת תורת החסידות היא כזו, שהאדם צריך לעבוד את ה' עם השכל והלב, ולא רק עם הידיים והרגליים. יש לכך כמה הסברים, והפשוט ביותר ביניהם נמצא בקונטרס העבודה:
קונטרס העבודה עמוד 15: בלא אהבת ה' [ברגש הלב] ... אין לו חיות אלקי בעסק התורה וקיום המצוות. וזה מה שכתב בתניא ש'בלעדה אין להן קיום אמיתי', היינו שאין להם חיות ... ודקדוקי מצוות הן בודאי על ידי העבודה [בלב], וכן הידור מצוה הוא דווקא על ידי החיות במצוה והיוקר שבה.ה"אני" האמיתי של האדם הוא המוח והלב. ולכן, כשאדם מקיים מצוה בצייתנות כנועה, בלי להבין את הרעיון מאחוריה, "אין לכך קיום אמיתי". הוא לא משתף את המוחל והלב בקיום המצוה ולכן הוא לא יהיה מסוגל לקיים אותן ברצינות הראויה. לכן ברור שקיום המצוות האידיאלי, הוא מתוך לימוד והבנה.
ואם כן, שבה ומתעצמת השאלה המרכזית: מדוע התורה מתעקשת להשאיר כמה מצוות, ובמיוחד את מצות פרה אדומה, בתור 'חוקה סתומה'?
ד. לרב של העיירה היה בן מוכשר, והגביר רצה אותו כחתן בשביל הבת שלו. הגביר היה איש גס ונבער, אך הוא ידע להזיז עניינים ולהבטיח הבטחות, עד ששכנע את הרב לעשות את השידוך.
אחרי החתונה, הגביר בא לשבת על יד הרב בבית הכנסת, 'אלץ מחותן', ולשוחח עימו, אך הרב התעלם ממנו. שאל הגביר את הרב, מדוע אתה מתעלם ממני והרי אנחנו מחותנים? השיב לו הרב: השאלה איננה מדוע אני מסרב להתיידד איתך, אלא איך התחתנתי איתך מלכתחלה?..
בפשטות, התורה משאירה כמה מצוות סתומות, כדי להזכיר את המרחק בינינו ובין המחוקק. כאשר לומדים את מצוות התורה בהגיון, אפשר להיסחף ולחשוב כי המחוקק העליון – הקב"ה – הוא ח"ו ברמה שלנו, וחושב באותה צורה שבה אנו חושבים. וכמובן, המחיר של המחשבה הזאת עלול להיות חמור ביותר. זה בדיוק מה שקרה לשלמה המלך:
6. סנהדרין כא,ב: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מצוות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם. כתיב 'לא ירבה לו נשים' [משום שריבוי אהבתן, יסיר את לבו מאהבת ה'], אמר שלמה: אני ארבה נשים ולא אסור. אך כתיב: ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו.עוד כתוב 'לא ירבה לו סוסים' [משום שהסוסים באים ממצרים, ואסור לשוב לשם], אמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב. אך כתיב ותצא מרכבה ממצרים וגו'.
וכיון שכך, התורה משאירה כמה מצוות סתומות, כדי להזכיר את הפער בין ה'סוף' ובין ה'אין סוף'. התורה רוצה להדגיש בכך, שהטעמים המובנים לנו, אינם אלא טיפה בים ההיגיון האלוקי, ועל כל מצוה יש דרגות על דרגות של הסברים ורעיונות רוחניים, שאינם יכולים להתבטל לעולם.
הדבר דומה למרצה מכובד, שרוצה להזכיר לסטודנטים את המרחק ביניהם, ולכן שותל לאורך ההרצאה מושגים קשים להבנה ומלים מורכבות, וכך מדגיש ומזכיר את פער ההבנה ביניהם, ואת העובדה שהדברים שהוא מגלה להם, אינם אלא שכבה אחת מעומק ההיגיון שלו.
עד כאן ההסבר הפשוט לענין ה"חוקים", אולם לפי הגישה החסידית, יש כאן רעיון עמוק הרבה יותר:
היה פעם יהודי עשיר ולו שני בנים בעיירה מרוחקת. אחד מהם היה עשיר אף הוא, והשני עני מרוד. פעם קיבל הבן העשיר מכתב מהאבא ובו מספר כי האח הצעיר עומד להתחתן והם רוצים לערוך לו חתונה מפוארת. האבא מבקש מבנו שיארגן את בני המשפחה שלו כראוי לחתונה וכל הוצאה כספית שיוציא לכבודו, הוא ישלם לו עד הפרוטה האחרונה. האבא הוסיף שלא ישכח להביא איתו לחתונה את אחיו השני, שגר עימו בעיירה.
הבן העשיר קיבל את המכתב ושמח מאוד. אבא מבטיח לו לשלם את כל ההוצאות שיוציא לחתונה וזו ההזדמנות להלביש את המשפחה כמו שצריך. הוא קנה שמלות יקרות לילדות, תכשיטים יוקרתיים לאישה וחליפות לבנים. גם את עצמו הלביש לעילא ולעילא, אחר כך אסף את אחיו העני ויצאו לדרך.
החתונה התקיימה בפאר גדול, ואחרי שהיא הסתיימה, הוא המתין שאבא יוציא את הצ'קים וישלם את ההוצאות. הגיע היום שבו היו אמורים לשוב הביתה, האבא נפרד ממנו ולא אמר מילה על הכסף. לא נותרה לו ברירה והוא שאל את האבא באופן מפורש, מה עם החזר הוצאות? אך האבא עשה עצמו כאילו הוא אינו מבין מה הענין. הבן הוציא את המכתב והראה לאבא כי הוא הבטיח לשלם את כל ההוצאות וכיצד הוא מתעלם מכך?
האבא לקח את המכתב והראה לו מה כתוב שם: "כל הוצאה שתוציא לכבודי, אני אשלם, אך אתה הוצאת לכבוד עצמך ולא לכבודי. שכן אם היה אכפת לך מכבודי, היית דואג גם לאחיך העני, שיבוא לבוש לחתונה כפי הראוי"...
כאשר אדם מבין את מטרת המצוות ומקיים אותן מתוך הבנה, הוא בסופו של דבר עובד את עצמו ולא את ה'. לאחר שהוא הבין למשל, שטוב לשמור שבת כדי להתרענן יום אחד מהמלאכה, הוא עובד את ההגיון האישי שלו. ודווקא כאשר הוא מקיים מצוה בלי הבנה, רק משום העובדה שכך ה' רוצה – הוא עובד את ה'.
וקיום המצוות הללו, מתוך רצון לקיים את דברי ה', מרים את האדם במידה משמעותית. כאשר הוא עושה מצוה אך ורק לשם שמים, הוא יוצא לחלוטין מהמעד של "אדם" והופך להיות "אלוקי", קשור ומחובר עם רבונו של עולם.
וזאת בדיוק הסיבה שהתורה השאירה כמה מצוות סתומות, כדי לאפשר לנו לצאת לגמרי מהמקום שלנו ולתת את עצמנו לה'. שורת המצוות הנקראת "חוקים" מעניקה לנו מתנה גדולה בכך, שהיא מאפשרת לנו להתעלות באופן משמעותי מהמקום החומרי שלנו ולהתחבר לחלוטין עם רבונו של עולם.
חסיד של הבעש"ט, ביקש ממנו ברכה לילדים. אך הבעש"ט ראה שאין לו מזל של ילדים ולא בירך אותו. פעם נכנס אותו חסיד והכריז בבכיות שהוא לא ייצא מכאן, עד שיזכה לברכה לילדים. הרבי ראה את צערו והבטיח לו שתוך שנה, יזכה לחבוק ילד.
באותו לילה, הבעש"ט חלם חלום נורא ובו נוזפים בו על כך שהוא הבטיח ילדים לאותו יהודי, וכיון שהוא צדיק וחייבים לקיים את דבריו, לכן ייקחו ממנו את הזכות שלו להיות בעולם הבא ותמורתה יתנו ילדים לאותו יהודי.
הבעש"ט התעורר מחלומו ואמר: "רבונו של עולם, עד עכשיו עבדתי אותך (גם) בשביל לקבל עולם הבא. עכשיו אני יכול לעבוד אותך בלב שלם, רק בשבילך, ללא כל טובת הנאה...
המהר"ל מפראג (ויקרא כו,א) מוצא את הרעיון המקסים הזה, בשלוש מילים בתורה: נאמר "אם בחקתי – תלכו"!. מפרש המהר"ל: קיום החקים מביא אותנו ל"הליכה", להתקדמות בדרכי ה'
גור אריה ויקרא כו,א: אם בחקתי – תלכו: החקים הם דברים שאין טעמם ידוע די הצורך, ואפשר לאדם להשיג מעט מהם והוא הולך ומעמיק תמיד יותר ממה שהשיג בראשונה.
לקו"ש חל"ג/91: כאשר העבודה היא מאהבה, הרי עסק התומ"צ הוא בכדי להגיע להתקשרות ודבקות בקב"ה, ונמצא שהעסק בתומ"צ הוא בשביל מבוקש, שהוא כעין דבר נוסף. אבל כאשר 'עושה האמת רק מפני שהוא אמת', אין לו שום מבוקש בעבודתו, כי אם לעשות ציווי ורצון ה'.לסיכום, אם כן, איזה קיום מצוות גבוה יותר? מתוך הבנה או מתוך קבלת עול?
נדמה שאפשר לסכם את הדברים בווארט של האדמו"ר מקוצק:
אומרים מדי בוקר בתפילה: "אין כאלקנו אין כאדוננו אין כמלכנו", ואחר כך שואלים "מי כאלקנו מי כאדוננו"? וזה כמובן תמוה: אחרי שכבר הצהרנו בוודאות ש"אין כאלקנו"!, מה שואלים "מי כאלקנו"?
אלא זה סדר העבודה של יהודי: קודם הוא מכריז בוודאות: "אין כאלקנו"!. ואחרי שהניח את היסוד הזה של קבלת עול מוחלטת, הוא הולך גם להבין את הדברים בשכל ושואל: "מי כאלקנו"? ----[1] כאן יצאנו מנקודת הנחה, שלכל המצוות יש טעם הגיוני – ואפילו לפרה אדומה – אלא שהשאלה היא, האם ראוי לעמוד על טעמן או לקבל אותן בקבלת עול? כך דעת המורה נבוכים ח"ג ש"כל המצוות כולן יש להן טעם... ואין אנו יודעים טעמי מקצתן ... אם מחמת קוצר שכלנו או חוסר ידיעתנו".
אולם בברכות לג,ב מובאת דעה, ש"אין מדותיו של הקב"ה רחמים אלא גזירות" (ועיין בנלקט בהערות בשוטנשטיין שם). וכך בתנחומא שמיני: "וכי אכפת לקב"ה מי ששוחט מן הצואר או הראש"? ולהעיר גם מהמובא בדא"ח כי המצוות בשורשן הן רצון שלמעלה משכל, ורק התלבשו אחר כך בשכל.