הריקוד שהכריע את הכף
הלהבה המפזזת האירה קלושות את פני הצדיק. הפנים הקדושות, אשר הקרינו עליצות דרך קבע, הביעו עתה מרירות עצומה. מה אירע לו, לרבי ישראל בעל שם טוב? הלא עבודת ה' מתוך שמחה היא אחד מעמודי התווך של שיטתו! במה שונה בדיקת החמץ השתא, מהבדיקות בשנים עברו? מדוע הצדיק מזדרז לסיימה ואינו מאריך בה כהרגלו?
הצדיק אמר את נוסח ביטול החמץ ופנה לחדרו, סוגר אחריו את הדלת.
תלמידיו של הבעל שם טוב הצטערו צער רב, בהבינם כי העצבות שנפלה לפתע על מורם ורבם איננה אקראית כלל. לא היה כל ספק בליבם כי גזירה חדשה מרחפת מעל ראשי היהודים. אולם, מהי הגזירה וכיצד ניתן לבטלה?
בשעת לילה מאוחרת יצא הצדיק מחדרו, הזמין אל ביתו עשרה תלמידים, והורה להם: "לכו לטבול במקוה, ולאחר מכן שבו בחדר הסמוך לחדרי, ואימרו תיקון חצות בכוונות מיוחדות. גם אני אתפלל בחדרי, ואם תבחינו שהשתתקתי, התחילו מיד לומר מזמורי תהילים בכוונה גדולה, עד שנפשי תשוב אליי".
התלמידים קיימו את ההוראה של הצדיק. לאחר טבילתם התיישבו על הארץ, והחלו לומר את סדר תיקון חצות. מהחדר הסמוך בקע קולו המתחנן של הצדיק, המעלה עימו את תפילות תלמידיו. לפתע נדם הקול. התלמידים חידדו את שמיעתם והיטו את אוזנם, ונוכחו כי מעבר לקיר שוררת דממה. מיד החלו לומר מזמורי תהילים בדבקות גדולה.
לרגע הרימו עיניהם מן הספרים. לחדר נכנס אחד התלמידים, ובישר בקול רועד: "הצצתי לחדרו של הצדיק, וראיתי שהוא מוטל על הארץ ללא ניע".
התלמידים המבוהלים פרצו בבכי, והמשיכו למלמל פרקי תהילים מתוך חיל ורעדה.
השחר עלה, ואל בית הצדיק החלו להתקבץ תלמידים. לאחר ששמעו על ההתרחשויות האחרונות, רצו לטבול, והחלו להתפלל בכוונה עצומה, ולעסוק בייחודים עליונים. המאמצים המשותפים נשאו פרי. הגוף הדומם נע מעט.
"הוא נושם", נאנחו בהקלה. הנשמה שבה אל גופו של רבם, והוא החל להתאושש.
בעקבות האירועים האחרונים, נחלש הצדיק מאד, ולא הצליח לעמוד על רגליו. תלמידיו נשאו אותו על כיסא אל בית הטבילה. לאחר שעלה מהמקוה, היו פניו של הבעל שם טוב חיוורות כסיד, ועיניו בולטות. ניכר היה כי שרוי הוא בעולם אחר.
אווירת הרצינות ששררה בבית הכנסת בערב פסח זה, הזכירה את תפילות הימים הנוראים. על פי הוראת רבם, כיוונו התלמידים את הכוונות של תפילת ראש השנה, והבעל שם טוב, שעבר לפני התיבה, אמר בעת חזרת הש"ץ את תפילת "עננו", תפילה שבמקורה שייכת לימי תענית.
חרדתם של התלמידים התעצמה מרגע לרגע. הם חשו כי דבר מה נורא עומד להתרחש בקרוב.
לאחר התפילה הסביר הצדיק את עניינה של מידת הביטחון בה'.
"מידת הביטחון באה לידי ביטוי מלא דווקא במצבים בהם הבוטח אינו רואה כל מוצא בדרך הטבע, ומשליך על ה' את כל יהבו, ובוטח רק בו לבדו", ביאר הצדיק, והוסיף: "השמחה מחזקת את הביטחון. נבטח בביטחון גמור בה' יתברך, שהוא יעזור שיהיה טוב, ועל ידי זה יתבטלו כל העניינים הבלתי רצויים, ונזכה לחזות בטוב נראה ונגלה".
הצדיק הורה לתלמידיו להתענות כל היום, ועם זאת, להיות בשמחה.
אותו ערב פסח עתיד להיחקק בזיכרון התלמידים כיום בו משמשות המרירות והשמחה בערבוביא. הצדיק עסק באפיית מצות מצוה מתוך שמחה וטוב לבב, הורה להתפלל תפילת מנחה עם כוונות המתאימות לימים הנוראים, אמר את סדר קרבן פסח מתוך מרירות גדולה, התפלל ערבית כשהוא בולל בתפילתו עצבות ועליצות, ולבסוף אמר את ההגדה בקול ניגון עליז, בו נמהלה נימת תחנונים.
התלמידים אשר הסבו סביב שולחן הסדר, הבחינו כי הצדיק אינו מבאר כדרכו את מאמרי ההגדה. הם התעצבו מאד, ואמרו את סדר ההגדה בלחש ובמרירות. לפתע, בעודם שקועים במחשבותיהם הנוגות, בקע מפיו של הצדיק קול צחוק אדיר.
הם הרימו את עיניהם מן ההגדה, וראו כי פני רבם לוהטות כשלהבת, עיניו עצומות, והוא צוחק ללא הפוגה.
בעודם מתבוננים ברבם בפליאה, פקח הצדיק את עיניו, וקרא בשמחה: "מזל טוב! ברוך הוא וברוך שמו הגדול, הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו. אפילו "עמך", היהודים הפשוטים, הינם ישראל, ויכולים לפעול יותר מישראל'יק בעל שם טוב!".
התלמידים לא הבינו את דברי רבם, אך פניהם קרנו מאושר. ארשת החדווה על פני הצדיק, בישרה טוב ממילים, כי הגזירה התבטלה.
איש לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את רבי ישראל בעל שם טוב על השתלשלות העניינים. ברם, הצדיק חש בתשוקתם של תלמידיו לדעת את אשר אירע, וסיפר: בכפר אחד התיישבו ארבע מאות משפחות יהודיות, אנשים, נשים וטף. בליל י"ג בניסן נגזרה על יהודי כפר זה גזירה איומה ביותר. השנה חל אחד מאידיהם של הנוכרים ביום טוב ראשון של פסח, והגויים תכננו לחגוג את החגא שלהם על ידי עריכת פרעות ביהודי הכפר.
הצטערתי צער רב, ועשיתי כל אשר ביכולתי בכדי לבטל את הגזרה האיומה. אולם, למרות כל מאמציי, לא עלה הדבר בידי. כאשר ראיתי שעבודתי לעורר רחמי שמים לא הועילה, התאזרתי במידת הביטחון. ואז אירע המאורע שגרם לביטול הגזירה.
חסיד פשוט ותמים, שמתגורר בסביבה, הסב עם אשתו לשולחן הסדר. השניים חשוכי בנים, וכדי לקיים את מצות "והגדת", מצות סיפור יציאת מצרים, סיפר החסיד את סיפור השעבוד והגאולה לאשתו. הוא תיאר באוזניה את הצרות והייסורים אשר היו מנת חלקם של בני ישראל במצרים, ובהגיעו לגזירת השלכת הבנים ליאור, פרצה האישה בבכי.
"מדוע תבכי?", שאל החסיד את אשתו, "הלא הקב"ה גאל אותנו משם!".
"אילו הקב"ה היה מזכה אותי בבן, לא הייתי נוהגת עימו באופן בו נוהג הקב"ה עם בניו", השיבה האישה. "לו היה לי בן, הייתי מטפחת אותו ודואגת לכל מחסורו, ואילו עם ישראל, בניו של מקום, שרויים בגלות חשוכה, לחוצים בין גויים, סובלים ייסורים. האם הגויים, אשר מענים אותנו, טובים וישרים בעיני ה' יתברך יותר מעמו?!".
"צדיק ה' בכל דרכיו", טען החסיד. אולם רעייתו סירבה להצדיק את הדין על העם הנבחר.
"איה מידת הרחמים? הרי הובטח לנו שה' יזכור תמיד את זכות האבות!", טענה, והמשיכה ללמד זכות על בניו של מקום.
ובעוד בני הזוג מתווכחים, נעשה רעש גדול במרומים. מליצי היושר תמכו בטענות האישה, והמליצו טוב על עם ישראל, בעוד מלאכי הרע מקטרגים עוד ועוד.
בעודי קורא את ההגדה ראיתי כיצד מהפכים בשמים בזכויות ועבירות של עם ישראל ודאגתי מאד, לא ידעתי מה יכריע את הכף.
ואז, לפתע, בני הזוג, העייפים אחרי שתיית ארבע הכוסות, קמו מעם השולחן ויצאו במחול, רוקדים ושמחים על גאולתם של ישראל. ואותו ריקוד הכריע את הכף. שמחתם של היהודים התמימים עוררה שמחה עצומה למעלה, ובזאת התבטלו כל הקטרוגים".
הבעל שם טוב הניח על השולחן מטפחת, וציוה לתלמידיו לאחוז בה. פתאום ראו כולם את המחזה שבגללו צחק הרבי. שני יהודים תמימים רוקדים בשמחה עצומה, מודים לה' על גאולתם של ישראל. מחזה נפלא, אשר העלה חיוך על שפתי כולם.
אגרות קודש – אדמו"ר הריי"צ, חלק ג, עמ' עב