"בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך"
"אדמו"ר הזקן קורא לך!", בישרו לר' מנחם מענדל.
האברך הצעיר מיהר אל חדרו של סבו. רק כאשר ניצב מול עיניו הבוחנות של הצדיק, נזכר כי מרוב חיפזון שכח להסיר את האבנט היקר, אותו קנה לפני תקופה קצרה.
'סבא יכעס'..., הרהר הנכד בבהלה. "פרנסתנו מן הציבור, והתורה חסה על ממונם של ישראל", נהג לומר הצדיק, בדורשו מבני הבית לצמצם בהוצאותיהם. בניו ונכדיו חששו מקפידתו, ולכן השתדלו לא להיראות לפניו כשהם לבושים בבגדים יקרים.
הנכד ייחל שסבו לא יבחין באבנט החדש, אולם תקוותו התבדתה.
"אמור לי, מה מחירו של אבנט זה?", חקר הסב.
"חמישה עשר רובל", השיב הנכד הנבוך.
"וכי הנך עשיר גדול? מדוע תקנה בגדים כה יקרים?", הקשה הסב בתוכחה לא מוסתרת.
הנכד הרכין ראשו ושתק.
"מה הסכום שקיבלת כנדוניה?", שאל לפתע הסב.
"אלפיים רובל", השיב הנכד.
"ומה אתה עושה בכסף שקיבלת?", המשיך לשאול אדמו"ר הזקן.
"בכוונתי להפקיד את הכסף בידי עשיר מהימן. הוא ישקיע את המעות בעסקים רווחיים, ואני אקצור את התשואות".
הסב הביט בנכדו בספקנות. "ואולי לא יחזיר לך העשיר לא את הקרן ולא את הרווח?".
"האיש עשיר מאד, וגם אמין מאד", ענה הנכד.
"ומה בכך?", הקשה הסב. "הרי הגלגל עלול להתהפך, והעשיר עשוי לרדת מנכסיו ולהפוך לעני".
"אז מה, אפוא, עליי לעשות במעות?", שאל הנכד במבוכה.
החווה הצדיק על קופת הצדקה ואמר: "עצתי שתניח את כספך בתיבה זו, וכאן הוא וודאי יישמר בשלמות".
הנכד הביט בסבו בפליאה. סבור היה שהסב מתלוצץ. אולם, הצדיק התכוון לכל מילה שאמר: "רצוני שתתן את כספי הנדוניה לצדקה, וכך תזכה גם בקרן וגם ברווח. אך אם תמסור את הכסף לידי עשיר לשם עסקים, חוששני שלא רק שלא תרוויח דבר, אלא תפסיד גם את הקרן".
כאשר הבין הנכד שסבו אומר את דבריו ברצינות גמורה, מיהר למצוא תירוץ על מנת להתחמק מהחדר.
כעבור ימים אחדים מסר את כספי הנדוניה לידי עשיר ירא שמים, וציפה לקבל את הרווחים. למרבה צערו, דברי הנבואה של זקנו התקיימו במלואם. חודשים ספורים אחרי שקיבל העשיר את כספו של ר' מנחם מענדל, הפסיקה ההצלחה להאיר לו פניה. תוך זמן קצר ירד מנכסיו, והפך לעני מרוד הפושט ידו לקבץ נדבות. כל כספי הנדוניה ירדו לטמיון.
באחד הימים שאל אדמו"ר הזקן את נכדו: "אמור לי, האם הרווחת משהו מההשקעה?".
ר' מנחם מענדל נאנח, וסיפר לסבו את כל האמת.
"מדוע לא שמעת בקולי? לו נתת את הכסף לצדקה, היו גם הקרן וגם הריווח בשלמות", הוכיחו הסב. "לו הייתם מאמינים ברבותיכם כמו אנשי ווהלין"... הוסיף בכאב, וסיפר לנכדו מעשה, הממחיש את גודל אמונתם של יהודי ווהלין.
•
הרוח הקרה הצליפה בפני העגלון, והעגלון הצליף בסוסו. אולם, למרות ההצלפות, התנהלה הנסיעה בעצלתיים. הסוס התקשה לגרור את המרכבה בתוך השלג העמוק שנערם בדרכו.
אדמו"ר הזקן, באותם ימים אברך צעיר השב משהייה במחיצת רבו, חש כי רגליו קופאות. לשמחתו, הבחין כי במרחק לא רב ניצב מבנה בודד, מלון דרכים.
"אם לא נעצור במלון הסמוך, יהפכו רגליי לגושי קרח!", קרא לעבר העגלון בתחינה.
העגלון כיוון את הסוס לעבר המבנה. כאשר עצרה העגלה, אדמו"ר הזקן ניסה לקום, אולם רגליו לא נשמעו לו. העגלון נאלץ לשאת את הנוסע בידיו אל המלון.
"שלום עליכם, אורחים יקרים", קידם יהודי קשיש את פני הבאים.
הקשיש מיהר להושיב את אורחיו ליד האח הבוערת, והתחיל לשפשף את רגליו של אדמו"ר הזקן בשלג ויי"ש, עד שהתחדשה זרימת הדם.
לאחר שאדמו"ר הזקן התאושש, פנה אל מארחו: "כמה שנים דר הינך במלון זה?".
"יותר מחמישים שנה", השיב הזקן.
"האם יש לכם כאן מניין לתפילות?", התעניין הצדיק.
"לא, אין כאן מניין. בימים הנוראים אני נוסע לעיר הסמוכה, ובשאר ימות השנה נאלץ להתפלל ביחידות".
"וכי ראוי לאיש זקן כמוך להתפלל כל ימיו ביחידות, ולא לשמוע קדיש ו"ברכו"?", הוכיח הצדיק את בעל הבית, "עליך לעבור לעיר הגדולה", פסק.
"ומניין אמצא את פרנסתי בעיר?", הקשה הזקן.
"כמה בעלי-בתים מתגוררים בעיר?", השיב הצדיק בשאלה.
"כמאה", ענה הזקן.
"הקב"ה מספק פרנסה למאה משפחות, ודווקא לך לא יוכל לספק?", נזף זו הצדיק. "דע לך שאני תלמידו של רבינו המגיד הגדול ממזריטש!", הוסיף.
הזקן הקשיב לתוכחה בדממה, והלך. כעבור חצי שעה הביט אדמו"ר הזקן דרך החלון, והבחין במספר עגלות מלאות חפצים, ובני הבית ממשיכים להעמיס עליהן עוד ועוד מטלטלים.
כאשר בעל הבית נכנס לחדר, שאלו אדמו"ר הזקן: "מה פשר העגלות שבחצר?".
"אנו עוברים לעיר הגדולה, כפי שציווה כבודו", השיב הישיש.
אדמו"ר הזקן התפעל מגודל האמונה וקבלת העול של היהודי התמים.
•
"אני הייתי צעיר לימים, ובעל המלון היה כבר איש שיבה. ועם זאת, מיד כאשר שמע שאני תלמידו של המגיד ממזריטש, מיהר לעזוב את המלון, ממנו התפרנס בכבוד שנים ארוכות, ויצא אל הבלתי נודע. ואילו אתה, שמעת ממני פעמיים שקיים חשש שתפסיד את כל כספך, ולא האמנת לדבריי!", סיים אדמו"ר הזקן את תוכחתו.
סיפורים נוראים, עמ' צב. סיפורי חסידים, עמ' 469