יד החסידים על העליונה
בעוד רעיונותיה של תורת החסידות הולכים ומתפשטים בקהילות ישראל, הלכה ההתנגדות והחריפה. המתנגדים פירסמו כרוז, עליו היו חתומים גדולי הרבנים, ואף הגר"א, הגאון מוילנה, מענקי הרוח באותה תקופה, בכבודו ובעצמו. הכרוז הגדיר את החסידים כמורדים וכופרים, ובכך התיר את דמם כמים. בנוסף לכרוז המתומצת, הדפיסו המתנגדים חוברת עבת כרס, שכולה השמצות נגד גדולי החסידות.
הכרוזים וכתבי הפסלתר השפיעו לרעה על יחס הקהילות כלפי החסידים. תלמידי המגיד, מנהיג תנועת החסידות, היו אובדי עצות. הם חשו כי כשל כוח הסבל, והחליטו להיפגש, בכדי לחפש פתרונות למציאות המעיקה.
באותם ימים שימש ר' לוי יצחק, שהתפרסם מאוחר יותר כ"סנגורן של ישראל", כאב"ד (= אב בית דין, רב ראשי) של קהילת פינסק. כאשר נודע לאנשי קהילתו על קשריו עם המגיד ממזריטש, התעוררה נגדו מחלוקת גדולה. עם פרסומם של דברי הנאצה של רבני ליטא נגד עדת החסידים, גבר קולם של המערערים על האב"ד, והוא נאלץ לעזוב את כס הרבנות ולנסוע אל רבו המגיד, לחכות עד יעבור זעם.
בינתיים מינו מתנגדי פינסק רב חדש. רב זה החל לרדוף את בני משפחתו של הרב הקודם, כדי שיעקרו דירתם לעיר אחרת, ובכך להבטיח כי ר' לוי יצחק לא ישוב עוד אל כס הרבנות.
בני המשפחה הסובלים כתבו לאביהם מכתב, בו תיארו את מצבם העגום.
כאשר סיפר ר' לוי יצחק לחבריו על סבלם הרב של בני משפחתו, יעצו לו להקריא את המכתב בפני המגיד. במהלך סעודת ליל שבת הוציא ר' לוי יצחק את המכתב, והחל להקריא בקול את התיאור קורע הלב של רעייתו וילדיו על ההתנכלויות של המתנגדים. תלמידי המגיד קיוו כי רבם יתרשם מהדברים, ויעשה דבר מה לשינוי המצב. אולם, למרבה האכזבה, המגיד האזין בדומיה, ולא אמר מילה. התלמידים שבו להקריא את המכתב בפני רבם גם בשתי הסעודות הבאות, אולם, שוב, לא הגיב המגיד על הדברים המצמררים.
במוצאי שבת התאספו תלמידי המגיד יחדיו, לטכס עצה, ולהחליט כיצד להפסיק את ההתנכלויות הלא מוצדקות. לבסוף החליטו, בלית ברירה, להטיל חרם על המתנגדים, כשבראשם הרב החדש של פינסק.
כדי להשיב חרם, שהופנה כלפי החסידים, אל ראשי המחרימים, נדרשו עשרה יהודים. רק ציבור ומניין של יהודים יראי שמים יכול להטיל חרם חמור על עדה בישראל.
תשעה מהתלמידים הסכימו לפסק הדין, והיה חסר רק עשירי להשלמת המניין. אולם התלמיד העשירי, אדמו"ר הזקן, לא רצה לעשות דבר בניגוד לדעת רבו המגיד. ואם המגיד שתק בעת הקראת המכתב, הרי שאין להטיל חרם על איש. התלמידים הרהרו רגעים ארוכים, במחשבה כיצד ניתן לשכנע את אדמו"ר הזקן להצטרף לפסק. לבסוף, שאלו אותו: "מה דעתך? מותר להטיל חרם על המתנגדים על פי דין תורה?".
אדמו"ר הזקן נאלץ להשיב על שאלתם תוך התבססות על ההלכה, מבלי לערב דעות אישיות. כאשר השיב שאכן, על פי הדין, מותר הדבר, דרשו ממנו להסכים לפסקם, שהרי "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא" (= קורא האיגרת הוא יהיה השליח לביצוע. כלומר: יש להעביר את הדיבור לפסים מעשיים, ולא להתחמק מאחריות). בלית ברירה, הסכים אדמו"ר הזקן להצטרף לפסק רעיו. התלמידים עלו על יצועם, נושאים תפילה כי בשמים יקבלו את פסק דינם.
אדמו"ר הזקן שכב במיטתו ולא הצליח להירדם. לא היה לו ספק שהמגיד הרגיש במעשיהם, ותגובתו לא תאחר לבוא. תוך כדי הרהוריו, הגיע לאוזניו קול צעדים, והוא מיהר להעמיד פני ישן.
המגיד נכנס לחדר ונר דולק בידו. הוא הביט בפניו של כל תלמיד. כאשר הגיע אל מיטת אדמו"ר הזקן, הביט בפניו ואמר בנימת פליאה: "היהודי הקטן הזה יהיה רב בכל מדינות רייסין (=רוסיה)". למשמע קולו פקחו התלמידים את עיניהם.
אמר להם המגיד: "בניי, מה עשיתם בלילה זה?".
השיבו התלמידים כי הגיעו מים עד נפש ונאלצו להטיל חרם על המתנגדים.
המגיד נענע בראשו בעצב: "דעו לכם, שבמעשה נמהר זה הפסדתם את ראשכם[1], אך בכל זאת יצאתם עם רווח מסוים. בכל עת, כאשר תהיה מחלוקת בין החסידים למתנגדים, תהיה יד החסידים על העליונה".
בית רבי, עמ' 8. סיפורי חסידים, עמ' 477 ----[1] המגיד התכוון לעצמו. בדבריו רמז כי הוא עתיד להסתלק בקרוב, והוא, אכן, הסתלק מן העולם באותה שנה.