מאת הרב שניאור אשכנזי, מבוסס על התוועדויות הרבי מליובאוויטש תשמ"ו ב/454
למרבה הצער, כולנו השתתפנו בשנה האחרונה בהלוויית מת אחת או יותר ולכן מוטלת עלינו מצווה חשובה לפני חג הפסח. בין כל הניקיונות, הקניות והסידורים לקראת החג, ישנו עוד תהליך אותו נצטרך לעבור בעזרת ה' לפני הגעת ארבעה עשר בניסן.
כולנו מצפים לביאת המשיח בכל רגע ואז נקריב את קרבן הפסח בערב פסח בין הערביים, אך קודם לכן, עלינו להיטהר מטומאת המת שדבקה בנו ולחזור לעצמותינו הטהורה. זאת המטרה של פרשת "פרה", אותה קוראים בשבת זו בתורה, להזכיר לעצמנו את חובת הטהרה באפר פרה אדומה לפני החג, מהרה יגלה אמן כן יהי רצון.
- עבור יום הזכרון לחללי צה"ל אפשר לדבר על פסח שני פרשת פרה היא הפרשה הסתומה בתורה. איננו מבינים את סוד רעיונותיה וטעמיה: מהי בכלל הטומאה? למה דווקא פרה? ומדוע אדומה? כל ההוגים היהודיים לאורך הדורות, החל ממשה רבנו, דרך שלמה המלך ועד הראשונים והאחרונים, כולם התייגעו להבין את הצפון בה, אך שלמה המלך סיכם ואמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".
ובכל זאת, הרבי מליובאוויטש הצביע פעם על נקודה עמוקה ומרגשת העומדת בבסיס טהרת המת (התוועדויות תשמח ב/423). דומה שכל אדם שחווה לא עלינו מוות של אדם קרוב, לא זקוק ליותר מדי מילים כדי להבין את עוצמת הדברים. ביום השלושים להסתלקות רעייתו, הרבנית חיה מושקא ע"ה, העלה הרבי את הנקודה הבאה:
כל קירבה לאדם מת, ממיתה משהו בחיים עצמם. אדם שעומד על יד נפטר, לא חוזר להיות אותו אדם כשהיה. הוא מתמלא בתחושת חידלון, ריקנות ובמחשבות מסוג של "לאן כל זה הולך"? אם "סוף האדם למות", למה להתאמץ כל כך על החיים? אל כל המחשבות התהומיות הללו, נלווים באופן טבעי גם ספקות אודות הנהגתו של הקב"ה בעולם. שאלות על צדק, יושר וצדיק וטוב לו ורשע ורע לו. לכן המתקרב אל המת, חייב טהרה. כדי להמשיך לחוות את ה"חיים שאחרי המוות", הוא לא יכול להמשיך בחייו כמו שהיו, אלא עליו לעלות לירושלים, להיטהר במי הפרה האדומה ולשאוב מחדש את תאוות החיים.
זה הרעיון של טומאת וטהרת מת בכלל, אך בין כל הפרטים הסתומים של המצווה, אנו רוצים להתמקד בפרט אחד רב משמעות, שהוא כידוע, הדין התמוה והקשה ביותר להבנה בין כל דיני פרה אדומה: "כל המתעסקים בפרה, טמאים עד הערב". כלומר, כל הכוהנים שעסקו בהכנת אפר הפרה ובהזאתו על הטמא, הופכים להיות טמאים בעצמם בטומאה קלה עד הערב!. אחר כך עליהם לטבול במקווה ולחזור לטהרתם.
שוב, ההתעסקות עם הטהרה – מטמאת!. משל לכך, מצוות רפואי שטס לאפריקה לטפל בחולי מלריה ושחפת וכולם עד האחרון שבהם, הופכים להיות חולים בעצמם. ברור שזה לא צודק, לא הוגן ובעיקר לא מובן: איך התעסקות עם פרה טהורה יכולה לטמא? במה חטא הכהן שהתמסר בכל ליבו לתהליך הטהרה, עד שהופך להיות טמא בעצמו?
הרבי מליובאוויטש הסיק מכאן רעיון רב משמעות, על השפעה, עידוד וחינוך.
•••
בנו של בעל התניא, האדמו"ר רבי שלום דובער, הנהיג חצר גדולה בעיר לובאוויטש ברוסיה. אלפי חסידים נמנו על קהל מושפעיו וייחלו לעצתו. פעם עמדו חסידים על יד חדרו והמתינו להיכנס לפגישת יחידות עם הרבי. לפתע עצר הרבי את התור והודיע שהכול נגמר. הוא לא ישוב יותר לקבל חסידים לפגישה אישית.
זה היה הלם, הפתעה גמורה. חסידים המתינו שבועות כדי לקבל עצה והכוונה מהרבי בכל תחומי החיים, והנה לפתע הוא סוגר את הדלת ומתנתק מהם. אחרי כמה שבועות של נתק בין הרבי והחסידים, הואיל הרבי לספר לאדם נאמן מה קרה: כאשר נכנס אלי אדם לבקש עצה, אני לא שולף תשובה מהשרוול. 'רבי הוא לא מכשיר כספומט'. אני מנסה תחילה להכניס את עצמי לנעליים שלו ואחר כך עונה לו תשובה. אם הוא מבקש תיקון על עוון מסוים, אני מחפש תחילה משהו מהכישלון אצלי עצמי, כך אני יכול להתחבר אל הכאב שלו – ומתוך ההשתתפות הזו, אני מסוגל לענות לו.
מה שקרה באותו יום שבו עצרתי את היחידות הוא, נכנס אלי אדם וביקש תיקון לחטא נורא וחמור, שלא העליתי בדעתי שאדם יכול לעבור בו. כל מאמציי למצוא משהו בעצמי מתוך אותו כישלון, לא העלו דבר ולא הצלחתי להרגיש שום השתתפות עם אותו חוטא. כיון שכך, עצרתי את היחידות ואמרתי שאיני יכול עוד לענות תשובות. חשתי כי אינני מסוגל לכאוב עוד באמת את עוונות הדור.
הדרך לטהר אדם מטומאה, להעניק עידוד לאדם שמתאבל על מתו, היא לא באמצעות מתן עצות. אף אחד לא מחפש עצות. היא באמצעות השתתפות בכאבו. על ידי חלוקה מחדש של הסבל ונטילת "שישים מחוליו". לכן הכוהנים שעסקו בטהרה, היו מוכרחים להיטמא בעצמם, ולפחות בטומאה קלה עד הערב. כי אי אפשר לטהר אדם, אם אתה לא יורד להיות חלק מהטומאה שלו. אתה לא יכול להיות חלק מהפיתרון, אם אתה לא הופך להיות חלק מהבעיה.
נכון, הכוהן מקבל על עצמו רק טומאה קלה, עליו להישאר משוחרר מהכאב המוחלט של הצרה, אך משהו ממנה חייב להיתפס בו. אחרת, הוא אינו יכול להרים אדם אחר ממצבו הנמוך. בכך מעניקה לנו התורה עצה עצומה, הנוגעת להבדיל אלפי הבדלות, לכל שטחי החיים. לפעמים רואים הורים שנותנים ביקורת לילדים והילדים מסרבים להקשיב. הסיבה לכך היא, שאנחנו מחלקים עצות ולא השתתפות. אנו עומדים מהצד ונותנים ביקורת, אך אף אחד לא אוהב לקבל ביקורת.
לפני שעונים לילד או לכל אדם קרוב, נעצור רגע, ניכנס לנעליים שלו, נחוש את ההתמודדות שלו ורק אחר כך נאמר את דעתנו.
לפני מאה שנים, היו ברוסיה שני ילדים בני תשע ועשר. הם היו בניו של האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש. כדרכם של ילדים קטנים, הם שיחקו יחד וכדרכם של ילדי רבי, הם בחרו לשחק במשחק תוצרת-בית: "רבי וחסיד".
הילד הגדול נכנס לחדרו של הרבי, לבש את הכובע והמעיל של הרבי והחל ללמוד בספר הגדול שעמד על השולחן. אחיו הצעיר נכנס בנימוס לחדר וביקש לקבל תיקון על עוון מסוים שחטא בו. הוא סיפר כי עשה מעשה מסוים בשבת הקודמת ואחר כך נודע לו שהסבא, בעל התניא, אוסר זאת בסידורו. הילד הגדול נעשה חמור-סבר, פניו הפכו רציניות והוא אמר כי התיקון יהיה בכך שילמד היטב את הלכות שבת בשולחן ערוך.
אחרי כמה ימים, שאלה האימא את הבן הצעיר, אם ביצע את התיקון שהורה לו אחיו, הרבי? - "לא", הוא השיב. "מדוע? הרי הרבי אמר לך לעשות זאת"? - "אחי, אמר הילד, הוא לא רבי אמיתי. כי רבי אמיתי נאנח, לפני שהוא מציע תיקון"...
•••
יש להעיר, כי בהתאם לדרך הזו, מבוארת בתורתם של אדמור"י פולין, אחת השאלות העצומות והמטרידות בפרשת השבוע, זאת שקראנו בספר הראשון שהוצאנו מארון הקודש. הבעיה הגדולה עם "חטא העגל" היא, שבני ישראל לא עשו אותו לבד. היה להם מדריך רוחני, שזרק את הזהב לאש וממנו יצא העגל הזה.
עד כמה שקשה לומר זאת, אך אהרן הכהן, אחיו הגדול של משה רבנו, היה זה שליווה באופן פעיל את התרחשות החטא. אהרן הורה לעם לאסוף את הזהב, הוא השליך את הזה לתוך האש ויצא העגל הזה. ואף שאהרן עשה זאת תחת לחץ העם, אך ניתן היה לצפות ממנו למסור את נפשו על קידוש ה', בדיוק כמו שעשה האחיין שלו, חור, בנה של מרים הנביאה.
מדוע אירע מאורע כזה לאהרן, להיות חלק כלשהו מהחטא החמור בהיסטוריה?
מבארים בזה כי אהרן הוא "הכהן הגדול". תפקידו הנצחי של אהרן הכהן, הוא לעמוד לפני המזבח ולהקריב קרבן ולהתחנן לכפרה בשמו של יהודי חוטא. יתירה מכך: אהרן הוא אביהם של שבט הכוהנים כולם, אשר עסקו כאמור לעיל, כל ימיהם בטהרתם של ישראל ובהרמתם מעומק הטומאה.
וכדי לעשות זאת מתוך השתתפות מעומק הלב, אהרן עצמו היה צריך להיות שייך במשהו לעניין של חטא. כך ליבו היה נשבר עליו (כפי שרש"י מביא בכמה מקומות, כי אהרן חשש שאינו ראוי לעבוד בבית המקדש משום מעורבותו בחטא העגל) והבקשה שלו אודות יהודי אחר, הייתה גם על עומק נפשו שלו.
וכאשר יהודים נושאים בעול זה עם זה, זוכים ל"ברכנו אבינו כולנו כאחד" וה' הופך את הקללות לברכות, עד ברכת הגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו אמן.