על מראה מיוחדת במינה
לשונות האש ליחכו את בתיה של הומיל. הכבאים נלחמו נואשות עם הלהבות, אולם האש המשיכה להתפשט מבית לבית. נראה היה כי בקרוב תכלה העיר כולה בעשן. לפתע ניגש אל מקום השריפה יהודי מבוגר, בעל הדרת פנים מיוחדת, והביט מספר רגעים באש המשתוללת. ואז, שינתה הרוח את כיוונה, והחלה מנשבת אל עבר הנהר. הלהבות דעכו מעצמן.
"מי היה הצדיק היהודי, אשר עצר את האש במבטו?" חקר הגרף המקומי, ונודע לו כי זהו אדמו"ר הזקן, שהגיע לבקר את חסידיו הדרים בעיר.
"הביאו את הצדיק אליי, אני רוצה לראותו!" פקד הגרף.
"אם הגרף חפץ לראותי, עליו להגיע אליי בעצמו", השיב אדמו"ר הזקן לשליחים.
הגרף קיבל את דברי הצדיק, ובא אל מקום אכסנייתו בהכנעה ויראת כבוד.
"האם אתה נכד של רבי ישראל בעל שם טוב?" שאל הגרף בעת פגישתו עם הצדיק היהודי.
"אני נכדו הרוחני, תלמיד תלמידו", השיב הרבי.
הגרף יצא מהפגישה עם הצדיק כשהוא קורן מאושר, וכאשר שאלוהו החסידים לפשר התרגשותו, סיפר את הסיפור הבא: "אבי היה מפקד בצבאו של הצאר. פעם חנה גדודו של אבי במז'יבוז', מקום מגוריו של הצדיק רבי ישראל בעל שם טוב. באותה תקופה לא התאפשרו קשרי מכתבים בין החיילים לבני משפחותיהם, ואבי דאג מאד לאמי ולשאר בני המשפחה.
באחד הימים התכוננו במחנה לביקורו של שר הצבא, ואבי הזמין חייט שיתקן את מדי המפקדים. בטרם ניגש החייט אל מלאכתו, העיף מבט בפניו העצובות של אבי, ושאל: "מה יום מיומיים? מדוע נסוכה תוגה על פניך?"
כאשר סיפר אבי על דאגתו לבני משפחתו, המליץ לו החייט לגשת אל הצדיק היהודי הדר בעיירה, ולבקש את עצתו.
אבי ביקש להתקבל לראיון אצל הבעל שם טוב, אולם נתקל בסירוב.
"אם לא תכניס אותי לביתך, אורה לכל יהודי העיירה לארח את החיילים בבתיהם!" איים אבי. הימים היו סמוכים לחג הפסח, והיה חשש ניכר שהחיילים יכניסו חמץ אל בתי היהודים. בלית ברירה ניאות הבעל שם טוב לקבל אותו בביתו.
אבי נכנס לבית, והבחין כי הצדיק יושב בחדרו ומעיין בספר. בדרך אל חדר הצדיק עצר ליד ראי, כדי ליישר את מדיו. הוא הביט במראה, ולהפתעתו, לא בבואתו השתקפה ממנה, כי אם הדרך המובילה אל עירו. לאחר מכן ראה את בתי העיר, ולבסוף את השביל המוביל אל ביתו. כעת ניבט מהמראה הבית הגדול, על כל חדריו ומסדרונותיו, ולפתע ראה אבי את אימי יושבת ליד שולחן הכתיבה וכותבת לו מכתב. האותיות היו גדולות וקריאות להפליא: "לפני ימים אחדים ילדתי בן", בישרה האישה במכתב.
אבי התרגש מאד מהמראה, והודה לבעל שם טוב מעומק ליבו.
כעבור ימים אחדים קיבל מכתב, בו בישרה לו אימי על הולדתי. תוכן המכתב כבר היה מוכר לאבי היטב..." סיים הגראף את סיפורו, וקרא בהתרגשות: "וכיצד לא אתרגש ממפגש עם תלמיד תלמידו של אותו צדיק?"
סיפורי חסידים, עמ' 432. שמועות וסיפורים, חלק ב, עמ' 139