"לא יהיה בך עקר ועקרה"
"יש תקלה בספינה, והתיקון יימשך מספר ימים!" הכריז רב החובל. הספינה עגנה לחופי טורקיה, לא הרחק מאיסטנבול. הנוסעים ירדו לחוף, משאירים את חבילותיהם על הסיפון.
להפתעתם, אך התרחקו מעט מהמזח, הרימה הספינה עוגן והחלה מתרחקת במהירות, עד שנעלמה מן האופק.
"גזלנים! רימו אותנו! לקחו את כל חפצינו וברחו!" קוננו הנוסעים הנסערים. באין ברירה אחרת, שירכו רגליהם אל העיר איסטנבול.
גם הבעל שם טוב ובתו, אדל, היו בין הנוסעים אשר נותרו בחוסר כל. הם השתוקקו לעלות לארץ הקודש, אולם משמים רצו אחרת. הם נאלצו לחגוג את חג הפסח באיסטנבול, בעוד ליבם בירושלים.
אדל ישבה על חוף הים וכבסה בגדים. מעיניה זלגו דמעות, והן נשרו לתוך המים.
"מדוע את בוכה, בת ישראל?" שמעה לפתע קול לא מוכר.
היא הרימה ראשה, והבחינה ביהודי הדור בלבושו, המביט בה בחמלה.
אדל סיפרה ליהודי את כל הקורות אותה ואת אביה מאז עזבו את מז'יבוז' בדרכם לארץ ישראל.
"הערב יישבו כולם ליד שולחן סדר, ולי ולאבי אין אפילו כזית מצה", סיימה אדל את סיפורה העגום.
"אל תצטערי, בת ישראל, את ואביך מוזמנים אל ביתי, ואני מבטיח לדאוג לכל מחסורכם", אמר היהודי ברוחב לב.
הבעל שם טוב ובתו הגיעו אל הבית המפואר, קיבלו חדרים נוחים, ובלילה הסבו עם בעל הבית ורעייתו לשולחן הסדר. הבעל שם טוב הביט בטרקלין המרווח, בריהוט היוקרתי ובכלי הכסף הנוצצים על השולחן. לאחר מכן העביר מבטו אל עיניהם העצובות של בעלי הבית. ניכר היה שהם מצטערים צער רב, מפני שלא זכו לפרי בטן.
"אני נשבע לך, שבזכות הכנסת האורחים תזכו לבן זכר", אמר הבעל שם טוב.
ולפתע נשמע קול המכריז בשמים: "האיש ואשתו עקרים הם מלידה, והבעל שם טוב הטריח את קונו לשנות סדרי בראשית. כעונש על כך, יאבד את חלקו לעולם הבא!"
הבעל שם טוב לא הצטער על שבועתו. להיפך, ליבו נתמלא שמחה עצומה על הזכות שנפלה בחלקו, לעבוד את ה' בלי שום פנייה, ללא קבלת תמורה.
"לא ידעתי כי עקרים הינכם מלידה, אך, אל דאגה, השבועה שלי תתקיים", אמר הבעל שם טוב למארחיו בביטחון.
ולפתע נשמעה הכרזה חדשה בשמים: "רבי ישראל בעל שם טוב עמד בניסיון, והיה מוכן לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל פרס. לכן, יש לו חלק לעולם הבא!"
סיפורי חסידים – מועדים, עמ' 337