לקו"ש חכ"ו ויקהל א | יש עניינים בשיחה ובביאור שלא הובאו בדרשה, ועל כן מומלץ לעיין בשיחה טרם הדרשה!
פתיחה
נא לפתוח את החומשים בפרק לא, פסוק יג. אבקש ממך, ר' זונדל, לקרוא את הפסוק בקול רם:
וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.מדובר בפסוק השני בפרשה קצרה העוסקת במצוות שמירת השבת.
וכעת נשמע את ר' איסר, עם פירוש רש"י, תקרא בבקשה את שני ה'דיבורים' הראשונים:
"ואתה דבר אל בני ישראל" - ואתה אע"פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה
"אך את שבתתי תשמרו" - אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחה מפניה כל אכין ורקין למעט שבת ממלאכת המשכן.מישהו יכול להסביר לי מה רש"י כותב?
[לשמוע את הקהל. משמעות המילים "אכין ורקין מיעוטין" – שבכל מקום שכתוב בתורה "אך" או "רק" הכוונה שהתורה רוצה למעט, ובמקרה שלנו "אך את שבתותי תשמורו", אתם מצווים למעט את השבתות מהמצוה לבנות את המשכן במשך כל השבוע].
השאלה
הרש"י הזה מוזר ומלא קושיות כרימון, אבל במסגרת הקצרה שלנו נאלץ להסתפק בקושיה העיקרית והבולטת ביותר: בקריאה פשוטה זה נראה כאילו הוא כותב את אותו הדבר פעמיים: שבת קודמת למלאכת המשכן!
הביאור
ובכן, כמו שחדי עין כבר בטח שמו לב, יש הבדל מהותי בין שני הפירושים ברש"י. הראשון מופנה אל משה בעצמו, והשני אל עם ישראל. ההבדל הזה הוא גדול ומרתק, שימו לב, אני אקרא כעת את שני הדיבורים ברש"י, בתוספת של הסבר – שלקוח, כמו כל הביאורים ברש"י, משיחותיו של הרבי – ותראו איך המילים שהיו עד לפני רגע יבשות, על גבול המוזרות, אוחזות ידיים ויוצאות במחול:
הדיבור הראשון מופנה אל משה רבינו בעצמו "ואתה".
הדרך שבה נמסרה התורה, ומתוארת גם ברש"י בסוף הפרשה שלנו (לד, לב), היא שמשה רבינו היה שומע את ציווי השם, ומוסר אותו רק לאהרן. אחר כך היו נכנסים בני אהרן, אלעזר ואיתמר (ובשלב הזה גם נדב ואביהו, שעוד היו בחיים), ושומעים פעם שנייה. אחר כך נכנסים שבעים הזקנים ושומעים פעם שלישית. ואז כלל ישראל, ושומעים פעם רביעית. אז היה יוצא משה, ואהרן היה חוזר על הדברים, וכעת שמעו בניו בפעם הרביעית. אהרן היה יוצא ובניו היו חוזרים – וכעת גם עם ישראל שמע בפעם הרביעית.
את הציווי על המשכן הצטווה משה רבינו למסור לכל עם ישראל יחד מהרגע הראשון, כדברי רש"י "הפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן", וכפי שאכן רואים בתחילת פרשת ויקהל – "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" ומסר לכולם יחד את ציווי מלאכת המשכן.
יכול היה משה רבנו לחשוב, שמכיון שהציווי הזה הוא כל כך מרכזי, הרי שהוא דוחה בחלק מפרטיו את מצוות השבת, ובכל מקום שיש ספק יש מקום להקל בשבת לטובת מלאכת המשכן. לכן נאמר למשה למסור לכל עם ישראל יחד גם את מצוות השבת (כפי שרואים בתחילת פרשת ויקהל, שפותח גם כן במלאכת המשכן לכולם) – ומכאן ילמד משה שלא ייקל בשבת ביחס למשכן.
זה הדיבור הראשון; ומכאן לדיבור השני:
ברור שישראל מעצמם לא ייקלו בכלום וישאלו את משה כל שאלה הלכתית, ועדיין יש לצוות אותם, מדוע?
הרי המשכן הוא כפרה על חטא העגל, כפי שרש"י מביא בכמה מקומות. ועל כן, ישראל קיימו את המצוה הזו בהתמסרות מיוחדת וב"רדיפה" אחרי המצווה הזו, כדברי רש"י "תהיו רדופין וזריזין". ועל כן, מרוב ההתלהבות יכול להיווצר מצב שלא ישימו לב, וימשיכו לעבוד מעט בשבת – ועל כן צריכים להזהיר גם אותם שישמרו על קדושת השבת ולא יחללו אותה חלילה גם לא לטובת המצוה הגדולה והנשגבה של מלאכת המשכן.
[ומצד שני, משה לא חטא בעגל, וגם המשכן לא היה חסר לו באופן פרטי – כי הרי אוהלו היה "אוהל מועד" גם בלי המשכן, ועל כן האזהרה הזו לא שייכת אליו].
ההוראה
הרבי בשיחה לא מסביר במה זה נוגע לעבודת השם שלנו, אבל עצם הדברים מעוררים:
"מלאכת המשכן" זו הרי העבודה של כל יהודי ב"עבודת הבירורים", במשך השבוע אנחנו מחויבים ללכת לעבודה ולעשות שם לה' דירה בתחתונים. אנחנו עושים זאת בהתלהבות. כשמגיעה השבת, אנחנו מגיעים לבית הכנסת ללמוד תורה ולהתחבר לקב"ה, והאזהרה היא, שלמרות ההתלהבות המיוחדת שלנו כל השבוע, את השבת יש להקדיש רק ללימוד ולתפילה ולא לערבב.