"כשאבא קורא, לא שומעים קללות"

"כשאבא קורא, לא שומעים קללות"

אדמו"ר הזקן נהג לקרוא בעצמו בתורה. באחת השנים, בשבת פרשת כי תבוא, נאלץ הרבי להיעדר מביתו. לראשונה בחייו האזין דובער, בן הרבי, לקריאת פרשת השבוע מבעל קריאה אחר.

כאשר הגיע בעל הקריאה לקריאת הקללות, הזדעזע כל גופו של דובער הצעיר. ראשו הסתחרר והוא נפל חלוש באפיסת כוחות. עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו כאשר שמע את הקללות האיומות, החלישה מאד את גופו, עד שאביו, כשחזר הביתה והתוודע להתרחשות, הסתפק האם יצליח, במצבו הרפואי החלוש, לצום ביום הכיפורים.

"מדוע הגבת בזעזוע כה עמוק למשמע הקללות? הרי קוראים אותן מדי שנה!", שאלו החסידים את בנו של הרבי.

"כשאבא קורא, לא נשמעות קללות", השיב דובער.

הרבי סיפר את הסיפור והסביר: שני רבדים לתורה – כפי שהיא נלמדת בעולמנו בהתאם לגדרי העולם, וכפי שהיא מדברת בעולמות העליונים. למטה קוראים קללות. בעולמות הרוחניים, לעומת זאת, אין מקום למציאות של רע. שם מורגש בגלוי כי תוכנן הפנימי של הקללות הוא קדושה וברכה.

אדמו"ר הזקן חש במהותה הפנימית של התורה, בדרגתה העליונה והכמוסה בעליונים. לכן, בעת קריאתו, חש בנו במשמעות הפנימית העמוקה של ה"קללות".  

לקוטי שיחות, חלק ל, עמ' 18