י"ל לפ' כי תשא ה'תשע"ז
לאחרונה היסטוריון ישראלי מצא באוסף הספרי' הלאומית בישראל תצלום שבו רואים אנשים רבים מסובים ליד שולחנות ריקים שעליהם ניצבים נרות גדולים. על התצלום לא כתוב שום אינפורמצי', רק שם של חברת צילום בשיקגו, תחת השם נוספו חמש ספרות, מופרדות במקף: 21-6591 צורת המיספור העלתה את ההשערה שהמספר הראשון מהווה את השנה - 1921 , עם הנתונים הבסיסיים הללו הוא יצא למסע קצר של חיפושים.
עיון בספר היסטורי' על יהודי שיקגו הבהיר את פתרון החידה, ומלוא התמונה נפרשה לעיניו - כעת התצלום הי' רב משמעות!
החל מאמצע מלחמת העולם הראשונה קמו בשיקגו ועדות סיוע לעזרת יהודי רוסי'. שהיו פעילות ביותר בגיוס כספים במשך קרוב לעשור. חבריהן הצליחו לגייס מליוני דולרים לעזרתן של קהילות יהודיות במזרח אירופה. אשר סבלו מרדיפות, פוגרומים ומלחמות. לבבותיהם של יהודי שיקגו העשירים נמסו לנוכח סיסמאות כגון: "הצילו את אחינו הגוועים!" והם פתחו את כיסם בנדיבות רבה. ואולם, בעיניו של אחד מראשי הקהילה בשיקגו, ג'ייקוב לב, כל זה לא הי' מספיק. הוא ביקש לערוך התרמה גדולה באירוע רב-רושם, שתכניס לקופת הסיוע סכום משמעותי, בבת אחת. את "Suppose you were starving : תשומת ליבו תפסה אחת הסיסמאות החזקות שהשפיעו על יהודי שיקגו העשירים (תארו לעצמכם שאתם הייתם רעבים!). הוא החליט לקחת סיסמה זו, ולממשה הלכה למעשה.
ג'ייקוב לב אירגן ארוחת ערב חגיגית שאלי' הוזמנו כל שמנה וסלתה של יהודי מדינת אילינוי, ובראשם גדולי התכנסו בערב ה 7- Drake hotel , התעשיינים ואנשי העסקים של שיקגו. באחד מן המפוארים שבבתי המלון בשיקגו בדצמבר 1921 כ 800- גברים לאירוע חברתי שברור הי' כי במרכזו תעמוד ארוחת ערב דשנה, ואולם, לקהל הנוכחים ציפתה הפתעה. עם כניסתו של אחרון המוזמנים לאולם הנשפים שבמלון, ננעלו כל הדלתות, על הבמה עלה ג'ייקוב לב והכריז: "הסעדת כל האישים הרבים הנוכחים כאן פירושה הוצאה של לפחות 3,500 דולר, שהיא בזבוז ראוותני לשמו - במיוחד כשאנו חושבים על כל אלה הרעבים כעת ללחם. כלפיהם זהו פשע של ממש. 3,500 דולר יסייעו לנו להאכיל את הרעבים. להלביש את הערומים ולרפא את החולים, איזו זכות יש לנו לבזבז על עצמנו סכום כסף שחשוב להם כל כך? וכדי שנוכל לחסוך ולאסוף עוד עבור אותם הנצרכים - באתם אתם לכאן הערב, למסיבה נטולת-מזון זו!"
תוך כדי הנאום חוצב הלהבות, שמו לב הנוכחים הנדהמים כי על השלחנות אף לא נפרשו מפות, ולא הי' עליהם דבר - פרט לנרות ארוכים, שהאירו רק במעט את האירוע המוזר שנקלעו אליו. כשבטנם מקרקרת והם אינם יודעים כיצד להגיב.
האירוע שיזם ג'ייקוב לב התברר כהצלחה עצומה: פנקסי הצ'קים נשלפו במהירות והמחאות שמנות נרשמו לטובת הוועד לעזרת נפגעי המלחמה היהודים. מכולם הגדיל לעשות איל ההון ג'וליוס רוזוולד שתרם באותו ערב מליון דולר מכיסו. אפי' בעבור נדבן כמותו הי' זה סכום חסר תקדים.
הידיעה על התרומה הכספית העצומה הגיעה עד מהרה לאזניו של הנשיא וודרו וילסון, הנשיא, שהי' מודע היטב לנסיונות הסיוע של יהדות ארצות הברית לאחיהם במזרח אירופה, שיגר מיד מברק נרגש לרוזוולד, ובו הודה לו על תרומתו הנדיבה.
נדיבותה של יהדות אילינוי סייעה לעוד אינספור מפעלים יהודיים במשך עשרות שנים. ואולם, דומה כי ההצלחה שנחלו מגייסי הכספים באותו ערב, שבו לא הוגשה ארוחה במלון דרייק שבשיקגו, לא חזרה על עצמה שנית.
לפעמים כדי לעורר אנשים חייבים לעשות צעד דרמטי שיזעזע את הציבור, על צעד כזה אנו קוראים בפרשת השבוע. השבוע בפרשת תשא בפרק ל"ב אנו קוראים על חטא העגל, משה נמצא כבר ארבעים יום על הר סיני, הוא כבר קיבל לידיו את לוחות הברית ועומד לרדת חזרה לעם, ואז הוא שומע "חדשות", הקב"ה אומר לו: "לך רד כי שחת עמך... עשו להם עגל מסכה... ויאמרו אלה אלהיך ישראל".
ואז התורה מספרת על התגובה של משה: "ויחל משה" משה התחנן לפני הקב"ה שלא יעשה את זה חלילה, משני סיבות א. "למה יאמרו מצרים" מה תגיד מצרים ע"כ שהרגת את כולם, והטיעון השני הי' "זכור לאברהם" שבזכות האבות תוותר להם, ואכן משה פעל את ביטול הגזירה "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו".
ואז "ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו"... הוא התקרב אל המחנה ואז "וירא את העגל ומחולות" כשהוא ראה שלא רק שעשו עגל אלא גם את ה"מחולות" את החגיגה "שהיו מריעים ושמחים וצוחקים" (יז, - רש"י) הוא שבר את הלוחות לעיניהם.
משה לא קרא לאסיפה דחופה ואמר להם דברי כיבושין, הוא לא נזף בהם ואיים עליהם, הוא לא אמר מילה, אלא הוא עשה דבר שזעזע את כל עם ישראל, הוא לקח את לוחות הברית שנוצרו ונכתבו ע"י הקב"ה השליך ושבר אותם, השבירה הזאת שווה יותר מאלף מילים.
"ויהי ממחרת ויאמר משה ...עתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם". לכאורה משה כבר התפלל לקב"ה עוד לפני שהוא ירד מה"ס, מדוע הוא צריך לעלות להר כדי להתפלל שוב, אלא ההסבר הוא שלפני שהוא ירד מההר הוא הצליח לעצור את הקב"ה מלכלות חלילה את עם ישראל, אבל כפרה עדיין לא הי', הקב"ה עדיין לא מחל להם על העוון. הפעם משה עלה אל ההר ונתן אולטימטום לקב"ה "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא" הקב"ה אכן הסכים למחול לעם ישראל, אבל הוא הודיע למשה שמהיום יש סדר חדש, "הנה מלאכי ילך לפניך" ובפסוקים לאח"ז הקב"ה מדגיש את זה שוב: "ושלחתי לפניך מלאך" ואומר במפורש "כי לא אעלה בקרבך... פן אכלך בדרך".
עד עכשיו הקב"ה בעצמו הלך ביחד עם עם ישראל, מעתה מלאך ייצג את הקב"ה, התגובה של עם ישראל מפתיעה, וישמע העם את הדבר הרע הזה (שאין השכינה שורה ומהלכת עמם-רש"י) ויתאבלו".
אותם יהודים שזמן קצר לפנ"ז עבדו את העגל, כעת כשהם שומעים שהקב"ה בעצמו לא ישרה בתוכם והוא "רק" ישלח מלאך הם מתאבלים על כך!!
אבל גם עכשיו משה לא מוותר, "ויאמר משה אל ה' אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי" ורש"י מוסיף ששליחת המלאך זה לא משהו שמשה חפץ בו, ולכן מבחינת משה עדיין הוא לא יודע מי יצטרף עמם למסע במדבר. ואז הקב"ה עונה למשה: "פני ילכו והניחותי לך" ושוב משה נותן אולטימטום "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה".
בהשתדלות של משה למען עם ישראל בסיפור של חטא העגל ישנם שלשה שלבים, ראשית משה פעל שהקב"ה לא יכלה אותם, שנית לכפר בעדם והקב"ה חזר על הבטחתו לקחת אותם לארץ ישראל, ושלישית, משה התעקש שזה לא יהי' ע"י מלאך אלא הקב"ה בעצמו, וכמו שאנו אומרים בהגדה של פסח "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, אני הוא ולא אחר".
לכאורה על מה הוויכוח, מה באמת ההבדל אם הקב"ה בעצמו הולך עם ישראל או שמלאך ה' הולך איתנו, במה זה מתבטא.
כשיהושע בן נון ממשיכו של משה רבינו עמד לכבוש את יריחו מסופר בספר יהושע שהוא ראה "איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו", יהושע שאל אותו "הלנו אתה אם לצרינו", "ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי" (ה, יד) הוא סיפר לו שהוא מלאך ה' שבא לעזור לו במלחמות, ורש"י מוסיף "עתה באתי אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי".
הרבי מסביר במאמר את ההבדל בין אם הקב"ה בעצמו נמצא או רק מלאך, "שביצי"מ וקרי"ס היו ניסים נגלים יוצאים מדרכי הטבע לגמרי שלא הי' לבוש הטבע כלל משא"כ לאחרי הסתלקות ... משה... וההנהגה היתה ע"י יהושע... הנה אז דוקא בא שר צבא ה'... והגם שגם אז היו כמה ניסים שלמעלה מהטבע מ"מ כללות המלחמה היתה קצת בלבושי הטבע ולא כהמלחמה בימי משה שהיתה למעלה מלבושי הטבע לגמרי". (באתי לגני תש"מ, ספה"מ מלוקט ח"א ע' ש"פ ואילך). בתקופת יהושע בני ישראל היו צריכים להלחם בדרך הטבע ובכללות הנהגת חייהם היתה בדרך הטבע, היו צריכים לחרוש ולזרוע וכו', אלא שבמלחמות היו גם ניסים גדולים, משא"כ בזמן משה כל ההנהגה היתה ניסית, כל המלחמות היו למעלה מדרך הטבע לגמרי וגם בחיי היום יום היו ניסים כמו ירידת המן שהיתה בכל יום וכו'.
ההוראה עבורנו היא, שיהודי חושב שההנהגה של הקב"ה איתנו היא בדרך הטבע, החיים קשים יש נסיונות ובעיות והוא לא רואה ניסים, הוא חושב לעצמו הלוואי שלפחות איזה מלאך הי' נשלח לעזור לי לצאת מהבעיות שלי.
אבל האמת היא שמשה רבנו פעל לדורות ש"פני ילכו" שהשכינה הולכת עם עם ישראל לכל מקום שבו הם נמצאים. "כל מקום שגלו שכינה עמהם" (ספרי בהעלותך)ֻ, ואכן הקב"ה עושה ניסים אלא עלינו מוטלת החובה והזכות לפתוח את העינים ולהבין שהדברים שקרו לנו בזמן האחרון "והסתדרו" לנו, אלו דברים שלא קרו מעצמם אלא הקב"ה מסבב הסיבות דאג שהם יסתדרו באופן שלמעלה מן הטבע, אלא שלא כמו בימי משה, כעת הם מכוסים ונעלמים בתוך הטבע ועלינו לגלות אותם ולהודות לקב"ה עליהם.