הרב אלי וולף
שבת 'החודש' נקראת בשם זה, בשל הפסוק הפותח את הקריאה המיוחדת לשבת זו: "החודש הזה לכם ראש חדשים", חודש ניסן, "החודש הזה", הוא ראשון לחודשי השנה בלוח השנה היהודי.
בתורה שבכתב יש שתי ביטויים כיצד לציין "חודש". ברוב המקומות ההגדרה היא "חודש", אולם ישנם כמה מקומות שהתורה מגדירה זאת בשם "יֶרַח" (יו"ד סגולה ורי"ש פתוחה).
בספר מלכים א (ח, ב) מוגדר חודש תשרי כ"ירח האיתנים", גם בפרשת ברכה (דברים לג, יד) משה רבינו מתאר את שפע גידולי הקרקע שיהיו בחלקו של יוסף, במילים: "וממגד תבואות שמש, וממגד גרש ירחים", גידולים משובחים שהאדמה "מגרשת" מתוכה בכל חודש וחודש.
כיון שהתורה מגדירה את חודש ניסן בתיאור "החודש הזה לכם ראש חדשים", ולא "הירח הזה לכם ראש ירחים" – משמע שתוכנו המיוחד של חודש ניסן תואם את ההגדרה של "חודש", לא של "יֶרַח". ויש להבין מהו?
•
הביטוי "ירח", מסמל את היָרֵחַ, הלבנה. כיון שבכל חודש הירח 'נולד' מחדש ומתחיל היקף חודשי של צמיחה עד ליום הט"ו בחודש, שאז "קיימא סיהרא באשלמותא", הירח מאיר במלואו, ומיום זה הוא הולך ופוחת עד לסוף החודש – לכן החודש קיבל את השם "יֶרַח", על שם מהלך היָרֵחַ.
אך הגדרה זו מבטאת חזרה על המסלול הישן, בכל חודש הירח מתנהל באותו אופן, הוא נולד מחדש כמו בחודש שעבר, הולך ומתמלא מיום ליום עד לאמצע החודש, כמו בחודש הקודם, ומיום זה, כמו בכל חודש, הוא נעשה קטן יותר עד להיעלמותו. אין כאן "חידוש" דבר.
לעומת זאת הביטוי "חודש" – מסמל התחדשות, חידוש. דבר חדש שלא היה עדיין מעולם.
כאשר מגיע "חודש" חדש, זה לא חזרה על מה שהיה בעבר, אלא יש כאן משהו חדש, תקופה חדשה.
גישה זו של "חודש", ההגדרה שכאשר מגיע חודש חדש, על היהודי "להתחדש", להיות "חודש" ולא רק "ירח" – הינו יסוד עיקרי בתורת ישראל.
חז"ל מורים "מעלין בקודש ואין מורידין", מיהודי נדרש לא רק "ואין מורידין", שלא לרדת ברמתו הרוחניות, אלא "מעלין בקודש".
חז"ל לא אומרים "מעלין מחול לקודש", או "מעלין מקודש לקודש-הקדשים", אלא "מעלין בקודש". גם אם אתמול עמדתי בשיא היכולת שלי, הייתי "בקודש" – היום קיבלתי מהקב"ה יום חדש, ועלי "להעלות" ולחדש גם בתחומי קודש זה.
טבעו של דבר חי - שהוא תמיד בצמיחה, וכיון שהיום הינו יום חדש, היום קיבלתי מהקב"ה כוחות חדשים, אזי עלי לצמוח ולהתחדש, להגיע למקום גבוה יותר. להיות "החודש הזה לכם", לחדש.
•
התוכן של "מעלין בקודש", להיות "חודש", בא לידי ביטוי בכל ימי החודש, גם בחציו השני, בימים בהם הירח הולך ונעשה קטן מיום ליום.
אחרי שהירח מגיע אל שלימותו, ובמובן הרוחני, כשאדם מגיע אל פסגה רוחנית – נדרשת ממנו עבודה חדשה, עבודת 'ביטול עצמו', להקטין את מציאותו. אל לאדם לחשוב שהוא בעל מציאות מושלמת, אלא לאחר שהוא הגיע לפסגה, כאשר מציאותו קיימת במלואה, עליו להתחיל להקטין את יישותו, לעבוד על ביטול מציאותו, וכך מיום ליום, עד לנקודה בה מציאותו מתבטלת לגמרי.
כאשר שאול המלך השתבח בפני שמואל הנביא ואמר שהוא לקח את בהמות עמלק על מנת להקריב מהם קרבנות, אומר לו שמואל הנביא (שמואל א טו, כב): "הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אלים". ההקשבה והציות לדברי הקב"ה, נעלים יותר מאשר "זבח טוב" או "חלב אלים".
מדיני הקרבן הוא, שיש להקריב את חלב ודם הבהמה על המזבח. משמעותו הפנימית של קרבן הוא, שאדם צריך לתת להקב"ה את ה"חלב" וה"דם" שלו. "דם" מסמל חום וחיות, "חלב", שומן, מסמל תענוג, ומהאדם נדרש שהחיות והחום שלו, התענוגות שלו – יהיו על גבי המזבח, עבור הקב"ה.
אדם הנמצא במעמד רוחני בו הוא "מקריב קרבן", מעלה על המזבח את "החלב והדם" שלו – אומר לו שמואל הנביא: "הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אלים". גם כאשר אתה עומד בפסגה, נדרש ממך כעת "מיעוט הירח", לבטל את עצמך. תפקידך הוא "שמוע", "להקשיב", לציית להוראות.
•
הכח לגישה זו, מגיע מחודש ניסן, החודש שהקב"ה מכנה אותו "החודש הזה לכם ראש חדשים".
לאמתו של דבר, חצי שנה לפני חודש ניסן עם ישראל כבר לא היה עבד במצרים. חז"ל אומרים "מראש השנה בטלה עבודה מאבותינו", ששה חודשים לפני חודש ניסן אבותינו פסקו מלהיות "עבדים", אבל במהלך כל התקופה הזו הם עדיין נותרו במצרים.
המובן הפנימי של "מצרים" הוא "מיצר וגבול", מקום מוגדר ומוגבל. בחיי אבותינו במצרים היו שתי תקופות, תקופת העבדות, ותקופה של חצי שנה בה "בטלה עבודה", אבל עדיין בתוך גבולות מצרים.
משמעות הדבר, כל עוד לא הגיע "חודש ניסן", להגדרה של הקב"ה שמיהודי נדרש "חודש", ולא רק "ירח" – עדיין לא היתה גאולה, עדיין לא היתה יציאה מההגבלות, לא "יצאנו ממצרים". ייתכן ואנחנו כבר לא "עבדים", ששה חדשים של קיום מצוות, תקופה ארוכה מאז ש"בטלה עבודה", אבל עדיין נמצאים בהגבלות של מצרים, עדיין לא "יצאנו ממצרים"
חודש ניסן, חודש של "החודש" - זה גישה חדשה של "חידוש", של "יציאה ממצרים", יציאה מכל ההגבלות, "החודש הזה לכם ראש חדשים", חודש ניסן הוא חודש של גאולה.
•
הבדל זה שבין "חודש" לבין "ירח" – בא לידי ביטוי בהלכה הבאה.
בשל העובדה שההגדרה של חודש בשם "ירח" מופיע בתורה בצמד המילים "גרש ירחים" – נקבעה ההלכה שבכתיבת "גט", מציינים את תאריך הגירושין עם ההגדרה "ירח", "בכך וכך לירח פלוני". כאשר עוסקים ב"גרש" / גירושין – מציינים את ההגדרה "ירחים".
לעומת זאת בשטר כתובה הנכתב בעת נישואין, כותבים את ההגדרה "חודש".
בספר דברי הימים (א ח, ט) מסופר על בניו של אחד מצאצאי בנימין שנולדו לו "מן חודש אשתו", שם אשתו היה "חודש". וכיון שבפסוק יש הגדרה של "חודש" בהקשר של נישואין ולידה, "ויולד מן חודש אשתו", לכן בשטר-כתובה מציינים את ההגדרה "חודש" ולא "ירח".
אך מעבר לשוני באופן כתיבת שטר-כתובה או גט בגלל הפסוקים – יש לדברים גם קשר תוכני פנימי.
כאמור לעיל, "חודש" מובנו חידוש, יצירת דבר חדש שלא היה קיים עד עתה. דבר זה מתאים את תוכנו של שטר-כתובה, את תוכנו של נישואין.
מטרת הנישואין היא לידת ילדים, יצירת דבר חדש שלא היה בעולם, ולכן בשטר-כתובה מציינים את ההגדרה "חודש", שמובנה הוא חידוש.
לעומת זאת בגט, שתוכנו הוא ההיפך מיצירת דבר חדש, כותבים את ההגדרה "ירח" שלא מבטא התחדשות, אלא רק חזרה על מאורעות העבר.
•
ב"מכילתא דרשב"י" נאמר, שבעת מעמד 'הקהל' היו קוראים גם את פרשת "החודש הזה לכם".
מהותו של "הקהל" הוא, שכל עם ישראל עומד יחד ללא הבדלי מעמדות. מהגדול ועד הקטן, גברים ונשים, כולם יחד עומדים ושומעים את פרשיות התורה.
תוכן זה של "החודש הזה לכם", החידוש הנדרש, "מעלין בקודש" – זו דרישה ונתינת כח של "הקהל" מכל אחד ואחת מעם ישראל, גם אם עדיין אנחנו נמצאים בתוככי ארץ מצרים, אומרת התורה "וידבר ה' של משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר", עוד בהיותם עם ישראל בתוך גבולות מצרים" בארץ מצרים" – קיבלנו כולנו את הכח על "החדש הזה לכם", להיות "מעלין בקודש", לא להיות רק "ירח".
(משיחת שבת ויקהל-פקודי, פרשת החודש, תשל"ב)