הרב אלי וולף, ע"פ לקוטי שיחות חלק א
פרשת פקודי פותחת במילים "אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על פי משה".
בתורה בכלל, ובתורה-שבכתב באופן מיוחד, כל מילה ואפילו כל אות - מחושבת ומדוייקת. ממילים ספורות, או אפילו מאות יתרה, למדים הלכות למעשה.
כך שיש להבין מדוע התורה כופלת את המילה "משכן" בפתיחת הפרשה, תוכן הפסוק היה מובן גם אילו היה כתוב "אלה פקודי משכן העדות, אשר פוקד על פי משה", עם המילה "משכן" פעם אחת בלבד. לשם מה התורה כתבה מילה זאת פעמיים.
ואם אנו כבר מדייקים במילים אלו, מה הוא הדיוק במיקום המילה "העדות" אחרי הפעם השניה בה כתובה המילה "משכן". מדוע לא נכתב "אלה פקודי משכן העדות, המשכן אשר פוקד על פי משה".
שאלה זו, מדוע התורה כופלת את המילה "משכן", מתחדדת בפרשתינו ביתר שאת, בהתחשב בכך שכל הפרשה הזו, וכן פרשת ויקהל שקדמה לה, הינם לכאורה כפילות על פרשיות תרומה ותצוה.
בפרשיות ויקהל פקודי התורה מספרת שבני ישראל עשו את המשכן וכליו, המשכן עליו הם נצטוו בפרשיות תרומה ותצוה. לכאורה לשם מה התורה חוזרת על כל פרטי המשכן וכליו, על כל פרטי בגדי הכוהנים, שכבר פורטו בעבר כאשר הקב"ה הורה למשה על עשיית המשכן. התורה יכלה לתמצת את שני הפרשיות הללו בפסוק אחד האומר "ויעשו בני ישראל את המשכן ככל אשר ציוה ה' את משה", ו'לחסוך' את כל פרשיות ויקהל ופקודי.
•
המשכן שמתואר בפרשיות תרומה ותצוה - הציווי של הקב"ה למשה על עשיית המשכן, כליו ובגדי הכהונה, והמשכן של פרשיות ויקהל פקודי - תיאור הביצוע המעשי של המשכן על ידי בני ישראל, מרמזים על שני "משכן"ים שונים, ובלשון המדרש רבה (במדבר, יב יב) "משכן למטן ומשכן למעלן",
וכיון שהם משכנים שונים, "משכן למטה" ו"משכן למעלה" - צריכה התורה לתאר בפירוט את כל אחד מהם בנפרד, הן את פרטי המשכן של תרומה-תצוה, והן את פרטי המשכן של ויקהל-פקודי.
המשכן של פרשיות תרומה-תצוה, המשכן של ציווי הקב"ה למשה, "משכן למעלן" - זהו משכן שכל כולו רוחני. זה משכן שהוא (א) הוראה מפי הקב"ה, (ב) כפי שהוא ציווה אותו למשה רבינו - שמשה רבינו היה נעלה מכל בני האדם, בכך שנשמתו היתה נשמה גבוהה ונעלית,
בנוסף לכך שנשמתו של משה רבינו היתה נעלית מכולם, גם נבואתו היתה נעלית גם מכל שאר הנביאים - נוסח נבואתם של כל שאר הנביאים היא "כה אמר ה'", ואילו משה רבינו מעביר את דבר ה' בנוסח של "זה הדבר אשר ציוה ה'",
הביטוי "כה אמר ה'", מול הביטוי "זה הדבר אשר ציוה ה'" - "זה", משמעותו "כך בדיוק", זה הדבר. "כה", משמעותו "בערך כך". משה רבינו בנבואתו הוא ראה את מחזה הנבואה באופן נעלה ובהיר ומדוייק יותר, "זה". ואילו שאר הנביאים ראו בנבואתם רק "כה".
לא רק רמת הנבואה שלו היתה נעלית יותר, גם משה רבינו עצמו, בעת קבלת הנבואה, הוא היחיד ש"עמד על עמדו". בשונה מכל שאר הנביאים, שגופם לא יכול היה להכיל את מראה הנבואה, והוא השפיע עליהם באופנים שונים - הרבי משה רבינו "עמד על עמדו" בעת הנבואה.
כך שמעלתו של משה רבינו על כל הנביאים היתה כפולה, הם - גם את הנבואה ברמה של "כה", גופם לא יכול היה לשאת, ואילו משה רבינו - גם את הנבואה ברמה של "זה", הוא נשאר "עומד על עמדו".
(ג) הציווי, הנבואה, של הקב"ה למשה רבינו על עשיית המשכן - היה בעת שמשה רבינו היה בהר סיני, במצב בו הוא היה מרומם הרבה מעל ומעבר למצבו הנעלה הרגיל, עד כדי כך שבהיותו בהר סיני "לחם לא אכל ומים לא שתה" במשך ארבעים יום.
כך שמשכן תרומה תצוה, הוא רוחני ונעלה מכל הבחינות.
לעומת זאת, המשכן של פרשיות ויקהל פקודי - זה משכן שנעשה בידי (א) עם ישראל, יהודים בעלי נשמה נחותה בדרגא מנשמתו של משה רבינו, (ב) הוא נבנה בעולם הגשמי והחומרי, (ג) והוא נעשה מכסף וזהב, מעצי שיטים, מצמר בהמה, שכולם גשמיים.
לכן, בשל השוני הקוטבי בין שני ה"משכנ"ים הללו, יש צורך שהתורה תפרט את שניהם, הן את ה"משכן למעלן" - בפרשיות תרומה ותצוה, והן את "המשכן למטן" - בפרשיות ויקהל פקודי.
•
למרות מעלתו הגבוהה של המשכן הרוחני של פרשיות תרומה ותצוה - המשכן בו מומש רצונו של הקב"ה, המשכן בו התקיים "ושכנתי בתוכם", הוא דווקא במשכן הגשמי שנבנה על ידי עם ישראל בעולם הגשמי, ולא במשכן של ציווי הקב"ה למשה, "אשר הראית בהר".
המדרש אומר "נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים", למרות שהעולם התחתון הוא גשמי, הוא חומרי, הוא חשוך - אך דווקא בו, דווקא כאן, רוצה הקב"ה לשכון. דווקא במשכן הגשמי מתמלא רצונו של הקב"ה. דווקא במשכן של ויקהל פקודי.
•
זו הסיבה שהפרשה שלנו פותחת בכפל לשון "אלה פקודי המשכן, משכן העדות". אלו שני משכנים. ישנו "משכן", וישנו "משכן העדות". יש משכן רוחני - משכן הציווי. ויש משכן גשמי - משכן העשיה.
"עדות" הינה על דבר לא ידוע, על דבר נעלם. כאשר בית הדין לא יודע מה הם פרטי המאורע - הם צריכים "עדות", שיבואו עדים ויעידו מה היו פרטי המאורע, בית הדין מעצמו אינו יכול לדעת זאת.
יתרה מזו, הגמרא אומרת (ראש השנה כב) שעל דבר שיש סיכוי שהוא יתגלה בעתיד, אזי אין צורך בעדות מושלמת. הצורך בעדות הוא - על רק דבר שהוא נעלם במהותו.
על יסוד הבנת משמעות ה"עדות", נבין מדוע התורה מכנה דווקא את המשכן השני, את המשכן הגשמי, בשם "משכן העדות", ומשתי סיבות.
(א) דוקא במשכן שנבנה בידי אדם, בעולם הזה, ממוצרים גשמיים, שלא רואים בהם אלוקות - צריכים "עדות" שזה משכנו של הקב"ה. במשכן הרוחני, משכן הציווי - אין צורך "בעדות" זו, במשכן ההוא הרוחניות והאלוקות הינם בגלוי.
(ב) יתרה מזו, דווקא במשכן הגשמי, במשכן שנבנה בעולם הזה - שורה השכינה ברמה הגבוהה והנעלית ביותר, עצמותו של הקב"ה כפי שהיא נעלית מכל הגדרה או ביטוי של התגלות. כאן שורה הקב"ה הנעלה והמוסתר, הקב"ה שהוא נעלם במהותו.
במשכן הרוחני, במשכן הציווי - הוא אינו "משכן העדות". דרגת האלוקות ששורה בו, אין לה קשר עם "עדות", רמת האלוקות השורה בו אינה כה נעלית ונסתרת.
דווקא במשכן הגשמי, רק בו מתקיים "ושכנתי בתוכם". רק כאן זו "דירה לו יתברך בתחתונים", רק במשכן הגשמי שורה האלוקות ברמה הנעלית הגבוהה ביותר, שאינה מוגדרת בשום ביטוי מוגבל של התגלות - לכן רק במשכן הגשמי הוא "משכן העדות", עדות על הדבר הנעלם והנעלה ביותר.
•
ההוראה אלינו היא: עלינו לדעת שלמרות שהעולם והגלות בהם אנו נמצאים הינם חשוכים ומגושמים, אל לנו להתרשם מכך. באם נהיה "נדיב לב", באם נבנה להקב"ה משכן בתוכנו מתוך נדיבות לב, מתוך חמימות יהודית - הקב"ה ישרה בתוכנו, "ושכנתי בתוכם", גם, ודווקא, בעולם הגשמי הזה.