הרב אלי וולף, ע"פ שבת ויקהל פקודי תשכ"ד
בפרשת ויקהל מסופר כיצד משה רבינו כינס את כל עם ישראל, "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", והוא מסר להם את ציוווי של הקב"ה שהורה לו בפרשיות תרומה ותצווה - על מעשה המשכן.
פרשת ויקהל כולה עוסקת בפרטי המשכן וכליו - הוראתו של משה לעם ישראל, והעשיה בפועל.
וכהקדמה לרובם המכריע של פסוקי הפרשה, פותח משה רבינו עם שני פסוקים העוסקים בקדושת השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'".
יש להבין מדוע כשהתורה רוצה לספר שמשה רבינו כינס את עם ישראל - היא משתמשת במילה "ויקהל", ולא בביטוי השגור יותר "ויאסוף", עד כי רש"י בפירושו על המילה ויקהל - הוא משתמש בביטוי מוכר ושגרתי יותר, במילה אסיפה, רש"י מבאר את המילה "ויקהל" כך: "והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הם נאספים על פי דבורו". בשל הצורך להסביר מה הפירוש "ויקהל" - רש"י מתרגם זאת למילה מוכרת יותר, שפירושו הוא מלשון "ויאסוף".
ההבדל בין "ויאסוף" "ויקהל", הוא לא רק האם המילה שגורה או לא, אלא הוא בעיקר תוכני.
"לאסוף" פירושו - לכנס אנשים רבים למקום אחד. אבל גם לאחר שהם התאספו יחד, הם נשארים נפרדים זה מזה. הם אמנם התאספו למקום אחד לשם מטרה אחת - אבל הם נשארו אנשים נפרדים.
"להקהיל" פירושו - שהמתקהלים נעשו למציאות אחת, "קהל אחד". זה לא רק אוסף של אנשים נפרדים, אלא יש כאן מציאות חדשה, נוצרה כאן מציאות של "קהל", קהל אחד.
כך שיש להבין, מדוע כהקדמה לתוכן שמשה רבינו רצה להעביר לעם ישראל, הן הציווי על בנית המשכן והן הקדמת הציווי על שמירת השבת - היה צורך "להקהיל" את עם ישראל, "ויקהל משה", ולא היה די ב"לאסוף" אותם.
שאלה זו מתחדדת בהתחשב בכך שמשה רבינו הודיע לעם ישראל על בניית המשכן. לצורך בניית המשכן היה צורך ב"כל נדיב לבו" יביא את תרומתו למשכן, כל יחיד נדרש לתת כפי נדבת לבו, באופן אישי לפי הרגש שלו, מכספו ורכושו הפרטי - כך שלכאורה יש לתת הדגשה על חשיבותו של הפרט בבניית המשכן, דבר הנשמר רק כאשר "אוספים" אנשים, ולא כאשר "מקהילים" אותם ויוצרים מהם מציאות של כלל, ללא פרטים.
•
מטרת בניית המשכן, התכלית לשמה הוא נבנה - הינו "ושכנתי בתוכם", שהקב"ה ישכון בעולם הגשמי. המשכן הוא בית דירתו של הקב"ה.
משמעותה של "דירה" היא - שזה הבית בו האדם נמצא בה עם כל מהותו. בכל מקום מגורים אחר, האדם חש בה כאורח, הוא לא נמצא שם כל כולו. הוא אמנם נמצא שם באופן פיזי, אך זו אינה בית דירתו, הוא לא נמצא שם בכל מהותו.
"דירה" - זה מקום בו האדם נמצא בה כפי שהוא. זה מקומו, כל כולו שם.
כך גם לגבי המשכן, במשכן שרתה השכינה במלוא מציאות, שרתה שם אחדותו של הקב"ה באופן המושלם והגבוה ביותר. הקב"ה כפי שהוא בדרגא הכי העליונה, אחדותו של הקב"ה -שכן במשכן.
לכן גם ההכנה לזה מצד עם ישראל, היתה צריך להיות מתוך אחדות מקסימאלית - לא רק אחדות של "ויאסוף", בה הפרטים נשארים נפרדים זה מזה, אלא היה נדרש "ויקהל", שעם ישראל יתאחד למציאות אחידה אחת.
•
מסופר על חסיד שהגיע אל כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק וטען בפניו שדורכים עליו בבית המדרש.
השיב לו כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק: "מדוע אתה מתרחב ומתפשט בכל פינה של בית המדרש, כך שבכל מקום שאנשים דורכים - הם דורכים עליך"?...
כאשר נמצאים במצב בו כל אחד חש את יישותו, האדם צריך להיות בכל מקום, הוא אינו נותן מקום לזולת, האחד אינו יכול חלילה לסבול את זולתו - לא ניתן כלל אפילו "לאסוף" אותם.
ראשיתו של דבר על האדם להפסיק "להתרחב לכל בית המדרש", על האדם להיות בביטול, עליו לתת מקום לזולת, ואז ניתן יהיה ראשית דבר "להתאסף", ולאחר מכן - "מעלין בקודש" - להגיע אל "ויקהל", שכולם יתאחדו וייעשו למציאות אחת.
בנדבת המשכן היו פרטים רבים שאנשים תרמו, "איש אשר ידבנו לבו", כל אחד כמציאות משל עצמו, פרטים רבים מתוך עם ישראל. עם ישראל מחולק לכהנים לויים וישראלים, כל יהודי יש לו את הייחודיות שלו, לכל אחד יש מעלה ושלימות שאין בזולתו -
אבל יש לקחת את כל הפרטים הללו, את השלימות של כל אחד ואחת, ו"לאסוף" אותם, ליצור איחוד ראשוני, בסיסי. וכפי שרש"י מסביר שה"פירוש" של "ויקהל" - פירוש המילה "פירוש", הינה הסברה ברמה נמוכה יותר, הבנת הענין בעולם פחות נעלה - הוא מלשון "אסיפה". כך שראשית לכל יש לעסוק ברמה הנמוכה יותר, "לאסוף", ולאחר מכן להתעלות אל הדבר האמיתי, אל "ויקהל".
עלינו להיות באחדות זה עם זה, אחדות של "אסיפה", ויתרה מזו עד שנעשים למציאות של "קהל" אחד - ואז הקב"ה, יוכל לשרות כולו במשכן, ב"דירה" שאנו בונים עבורו.
•
זה גם תוכן שני הפסוקים שמשה רבינו אומר כהקדמה לבניית המשכן: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'".
השבת - ענינה אחדות, בשבת האדם מתנתק מעיסוקי החולין, בשבת האדם עוסק יותר בענינים רוחניים, הוא מתפלל יותר, הוא לומד יותר, וביום השבת קל יותר ליהודי להיות באחדות עם חברו.
השבת זו זמן שהעולם מתעלה ומתאחד עם הקב"ה, עד לשיאה של השבת, לעת זמן מנחת-שבת, בה אנו אומרים "אתה אחד, ושמך אחד, וכי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". ה"אתה אחד" - שורה באמצעות "שמך אחד", על ידי עם ישראל שהוא "גוי אחד" - "בארץ", עד העולם הזה הגשמי.
אך לא די באחדות של יום השבת בה האדם מתעלה מעולם הזה, אלא "ששת ימים תעשה מלאכה", גם בימים בהם אתה עלול לחשוב שחברך יסיג את גבולך בעסקים, גם ב"ששת ימים" של ימי החול - גם בהם "תיעשה מלאכה", צריכים לעסוק במלאכת אהבת ישראל.
רבי לוי יצחק מבארדיטשוב מסביר את מאמר המשנה בפרקי אבות (ב ב) "כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה", כל תורה שאין עמה מלאכת אהבת ישראל - סופה בטלה.
עלינו לחיות באהבת ישראל, באחדות זה עם זה, להיות "ויקהל" - הן ביום השבת והן גם בששת ימי החול. הן בחיים הגשמיים שלנו והן בחיים הרוחניים שלנו.
את הכח לזה אנו מקבלים ממשה רבינו, "ויקהל - משה". משה רבינו התבטא על עצמו ואמר "ונחנו מה", מי אני, מה המציאות שלי. משה רבינו לא היתה לו מציאות משל עצמו, הוא היה סמל של הביטול ליהודי אחר.
בכוחו של משה רבינו ביכולתינו גם אנחנו להיות באחדות, ראשיתו של דבר לא "להתפשט בכל בית המדרש", אלא להיות "ויאסוף", ולאחר מכן להתעלות אל "ויקהל" -
ובזכות זה נזכה להשראת אחדותו של הקב"ה, "ושכנתי בתוכם", בקרוב ממש.