אברהם יצחק פרודנשטסקי
החסיד רבי מרדכי דובין נאסר בידי השלטונות בעוון הפצת היהדות ובילה זמן רב במחנה עבודה ברוסיה.
יום אחד, בעיצומו של חורף קר ביותר שילחו אותו לחופשי.
החסיד יצא לדרכו לבוש כתונת אסירים דקה.
קור עז חדר לעצמותיו והרעב גבר.
שעות צעד רבי מרדכי וכוחותיו אזלו.
לעת ערב הוא הגיע לעיר קויבישוב ובשארית כוחותיו חיפש בית שמזוזה בפיתחו.
לפתע ראה בית עם מזוזה, אור הנרות דלק בבית, הוא נקש על הדלת אך אין קול ואין עונה.
הוא דפק בחוזקה והדלת לא נפתחה.
רבי מרדכי הרגיש ממוטט, הקור היה מקפיא והוא חש שאלו רגעיו האחרונים.
הוא נשכב על סף הדלת בתקוה
שבעל הבית יפתח.
הקור העז העיר אותו לאחר שעה והוא חשב בליבו: "מחר בבוקר כאשר יצא בעל הבית מביתו ויגלה את גופתי ליד הדלת הוא מאד יצטער, הוא יבין שהיה לו חלק במוות שלי...
אני לא יכול כך לצער יהודי!"
מיד קם והחל לקפוץ, לרוץ ממקום למקום בשארית כוחותיו, כדי לחמם את גופו עד שהגיע הנץ החמה.
אז פתח בעל הבית את דלתו וראה מולו את רבי מרדכי.
מיד הכניסו חיממו ונתן לו לאכול...
לימים אמר רבי מרדכי: "בזכות אהבת ישראל שהייתה לי ניצלו חיי!"