הרב אלי וולף, ע"פ לקוטי שיחות חלק יא
לאחר שהסתיימה עבודת עשיית כל חלקי המשכן, "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד" - בני ישראל הביאו את כל חלקיו אל משה רבינו: "ויביאו את המשכן אל משה, את האוהל ואת כל כליו, קרסיו, קרשיו, בריחיו, עמודיו ואדניו", ואת כל יתר פרטי המשכן.
הסיבה שחלקי המשכן הובאו אל משה רבינו, הוא כדברי רש"י מתוך דברי המדרש: "שלא היו יכולין להקימו .. שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים, שאין כוח באדם לזוקפן". בני ישראל לא יכלו להעמיד את המשכן, ולכן הם הביאו אותו אל משה רבינו, שהוא יקים אותו.
ובפסוקים הבאים (מ, ב) מורה הקב"ה למשה רבינו שהוא יהיה זה שיקים את המשכן: "ביום החודש הראשון, באחד לחודש, תקים את משכן אוהל מועד". ביום ראשון של חודש ניסן, תעמיד את המשכן.
למרות ציוויו של הקב"ה, משה רבנו חשש שמא הוא לא יצליח: "אמר משה לפני הקב"ה, איך אפשר הקמתו על ידי אדם. אמר לו: עסוק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו".
ולכן בפסוקים העוסקים בהקמתו הממשית של המשכן (יז-יח) ישנם שני ביטויים: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית, באחד לחודש, הוקם המשכן. ויקם משה את המשכן".
האחד אומר "באחד לחודש הוקם המשכן", ומיד לאחר מכן נאמר "ויקם משה את המשכן". "הוקם" – משמעו שהוא הוקם מאליו, "ויקם משה" – משמעו שמשה רבינו הוא זה שהקים אותו. מה מהם נכון?
אומר רש"י שאכן שניהם התרחשו, משה רבינו היה רק "נראה כמקימו", והמשכן "נזקף וקם מאליו", "הוקם המשכן", אבל כיון ש"עסוק אתה בידך, נראה כמקימו", לכן נכתב "ויקם משה את המשכן".
•
תיאור זה, "שלא היה יכול להקימו שום אדם", ביום הקמת המשכן – דורש ביאור.
ליום זה קדמו "שבעת ימי המילואים", שבעה ימים בהם 'תרגלו' את הקמת המשכן, ומשה רבינו הרגיל בהם את אהרן ובניו במלאכת כל עבודות היום של המשכן. החל מכ"ג באדר, יום לאחר יום, במשך שבעה ימים, משה רבינו העמיד בכל יום את המשכן ופירק אותו.
בפרשת נשא (במדבר ז, א) כותבת התורה על יום ראש חודש ניסן: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". התורה לא כותבת "ויהי ביום הקים משה", אלא "ביום כלות משה להקים", היום בו הוא סיים להקים את המשכן. כותב על כך רש"י: "כל שבעת ימי המילואים, היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום, העמידו ולא פרקו, לכך נאמר "ביום כלות משה להקים", אותו היום כלו הקמותיו".
כך שהדבר דורש ביאור: "מה יום מיומיים", מדוע בכל שבעת הימים הקודמים, אנו לא מוצאים כל קושי מיוחד בהקמת המשכן, יום אחרי יום משה רבינו מעמיד ומפרק את המשכן – ואילו ביום שלאחר מכן, בראש חודש ניסן, לפתע "לא היה יכול להקימו שום אדם".
•
ההבדל בין הקמת המשכן במהלך שבעת הימים של "ימי המילואים", לבין הקמתו בראש חודש ניסן הוא, כמסופר בסיום פרשתפקודי (מ, לד) - שביום זה: "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן", השכינה ירדה ושרתה במשכן.
בכל שבעת הימים שהמשכן הוקם ופורק, השכינה לא שרתה בו, וביום זה – השכינה שרתה בו.
הקמת המשכן במהלך שבעת הימים הללו, היתה רק פרט ממסגרת חינוכם של אהרן ובניו לעבודת המשכן, לא היתה זו הקמת משכן אמיתית, וכיון שעדיין לא היתה זו הקמה של "ועשו לי מקדש" במובנה המלא, לכן גם לא היה בו "ושכנתי בתוכם", לא שרתה בו השכינה.
וכיון שההקמה בימי המילואים לא היתה ההקמה המושלמת, אזי היא היתה יכולה להיות מעט שונה מאופן הציווי על ההקמה המושלמת.
כשהקב"ה הורה למשה רבינו על הקמת המשכן, הוא אומר לו (תרומה כו, ל): "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר". "והקמות", בלשון יחיד, אתה לבדך,. כאשר יוקם המשכן על מנת שהוא יישאר לעמוד – אתה צריך להקימו לבדך, ללא סיוע של אנשים אחרים.
אך בכל שבעת הימים שקדמו ליום זה, הימים בהם לא שרתה השכינה - ייתכן והמשכן הוקם בעזרתם של אנשים רבים, כך שלא פלא כיצד משה העמידו ופרקו בכל אותם ימים, כיון שהוא נעזר והסתייע באנשים נוספים. אך ביום המחרת, כאשר נדרשת "והקמות" לבדך, נדרש הסיוע של הקב"ה.
•
לאמתו של דבר, ההסבר הוא עמוק יותר: כאשר שפע אלוקי מגיע בעקבות יגיעת האדם - אזי השפע הינו מוגבל ומועט, הוא רק בהתאם לעשיה והיכולת שלנו, אבל מאידך יש בו יותר יוקר וחביבות. על ידי הפעולה שלנו, העולם נעשה מזוכך.
לעומת זאת כאשר הקב"ה מאיר מצידו לעולם או לאדם, כשהשפע בא מצידו הוא, ללא שהאדם התייגע על כך – אזי אמנם האור מרומם ונעלה יותר, הוא בהתאם ליכולות של הקב"ה. אך השפעה היא 'תוספת' על העולם, היא לא יוצרת בו שינוי פנימי, מהותו של העולם לא מזדככת או משתנית.
חז"ל קבעו: "אדם רוצה בקב (מידת משקל) שלו, מתשעה קבין של חברו". אדם מעדיף מידה מועטת, "קב", אבל היא "שלו", הוא טרח להשיגה, מאשר "תשעה קבין" שהוא לא עמל עליהם, "של חברו".
המשכן שהוקם בשבעת ימי המילואים, הקמה שאין עליה בתורה ציווי מפורש של הקב"ה, משכן שהוא "קב שלו" מצדם של בני ישראל – יש בו יוקר וחביבות, מכך שזו עשיה מצדנו. אבל מאידך אין במשכן זה את ה"תשעה קבין של חברו", את האור המרומם והנעלה של השראת השכינה.
הקמה זו, בניה הבאה מצדנו, בניה שאין בה את השראת שכינתו המרוממת של הקב"ה – היא אכן בכוחנו, ולכן ניתן להקימה בכל יום מחדש ללא קושי מיוחד.
לעומת זאת משכן שמוקם בהוראתו וציוויו של הקב"ה, משכן בו תשרה השכינה עצמה, האור הנעלה של "תשעה קבין", משכן בו יתקיים "ושכנתי בתוכם" – משכן שכזה "לא היה יכול אדם להקימו", הוא לא בכוח עשייתם של בני אדם. משכן שכזה נבנה על ידי "הוקם המשכן", הקב"ה עצמו מקים אותו.
•
שני שלבים בבניית המשכן. כדי להביא לכך שהשכינה תשרה בעולם הגשמי, "וכבוד ה' מלא את המשכן" - יש צורך בשני השלבים:
השלב הראשון הוא, עבודת האדם בזיכוך עצמו והעולם. כל אחד נדרש לתת את עצמו, "כל נדיב לבו יביאה", לנדב מלבו למשכן. עבודת נדבת הלב, ועבודת חכמי הלב בביצוע המעשי של עשיית המשכן.
ראשית לכל נדרשת העבודה, שמחד היא נחותה יותר, אך מאידך היא היקרה יותר, העבודה בכח האדם, "קב שלו". יש צורך בהקמת המשכן במשך "שבעת ימי המילואים", עבודת זיכוך העולם.
לאחר מכן יש לעבור לשלב השני, הקמתו הקבועה על ידי משה רבינו והשראת השכינה הנעלית בו.
יש להביא את כל פרטי המשכן אל משה רבינו, "ויביאו את המשכן אל משה".
משה רבינו הוא זה אשר "אנכי עומד בין ה' וביניכם" (דברים ה, ה), ולכן יש לתת לו את כל חלקי המשכן, והוא זה שיעמיד אותו, "עסוק אתה בידך", ואז תשרה בו השכינה המרוממת, זו שאין בכוחו של האדם להביאה. אחרי שניתן למשה רבינו את כל חלקי המשכן, והוא יקים אותו, אזי - "ויכס הענן".
•
המסר וההוראה משני שלבים-פרטים אלו הוא:
מכל אחד מאיתנו נדרשת עשיה אישית במלאכת נדבת ועשיית משכן לה' בעולם, אך במקביל לזה עלינו לדעת שעשיה זו היא ההכנה בלבד. כדי שהשכינה תשרה בה - יש להביא את המלאכה למשה רבינו, ל"אתפשטותא דמשה" שבדור, כי רק הוא בכוחו להעמיד את המשכן בנפשו של כל אחד.
כמו-כן, כאשר משה רבינו שבדור מטיל עלינו שליחות להקים 'משכן' בנפש של יהודי אחר, אין צורך לחכות עד שהדברים יהיו מובנים ומונחים אצלי מתוך הבנה פנימית. "משכן ההבנה" המוגבל שלנו, הוא רק בדוגמת "משכן שבעת ימי המילואים", במשכן זה לא שורה השכינה. עלינו 'להביא את עצמינו' אל משה רבינו, להתמסר לעבודה שהוא תובע, ועל ידי זה נקים משכן בנפש הזולת וגם בנפש שלנו.