בימים בהם התקיימה ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, היו הבחורים אוכלים 'טעג' (= ימים) – היינו שבכל יום היה הבחור מקבל ארוחה אצל משפחה קבועה, שנדבה ליבה להוסיף מנה לארוחת הצהריים עבור התמים הרעב.
ביום צח ובהיר אחד, נפגשו שלוש נשים צדקניות בחנות הירקות של ליובאוויטש, וכדרכה של שיחת נשים, התגלגלה השיחה בנושא הבחורים המתארחים בבתיהם. סיפרה הראשונה: "התמים שלנו, הוא מהלמדנים/המתמידים הגדולים שבישיבה, הוא מגיע מוקדם, אוכל בזריזות ורץ מהר לישיבה". שחה השניה בהתפעלות: "אצלנו, הוא מגדולי ה"עובדים" (כינוי למתפללים באריכות) הוא מגיע כה מאוחר אחרי שעות רבות של עבודת התפילה!", "ושלנו", השויצה השלישית, "משלב יפה בין הדברים. מתפלל בעבודה, אולם מגיע בשעה סבירה, ומשם רץ בזריזות מופלאה להתמיד בלימודיו ".
עוד הן מדברות, ודמותו של "תָּמים" (שאינו כל-כך תַּמים) [להעיר שתמים אין הכוונה שצריך להיות נאיבי וד"ל] חולף בזריזות ברחוב ונשקפה מהחלון. "הי, הנה הוא", זעקו שלשתם ביחד כשהן מצביעות לעבר אותו בחור...