הרופא והמלווה
ר' מרדכי, ראש הקהילה היהודית של ווילנה, היה איש מכובד בעירו. הוא ניחן בתבונה רבה, ונודע גם בזכות למדנותו המופלגה בתורה, יושרו האישי ויראת השמים הגדולה שבה הצטיין. ר' מרדכי, כמי שעמד בראש הקהילה בווילנה הליטאית, נמנה, מטבע הדברים, עם המתנגדים לחסידות. עם זאת, הוא לא נטה לקבל את ההשמצות שהופצו על החסידים, ובסתר ליבו אף רחש לחסידים ולרבם הנערץ, המגיד ממזריטש, כבוד והערכה.
פעם הזדמן לו לעבור סמוך למזריטש, והתעורר בו חשק לחזות בפני המגיד. הוא רצה לראות את האיש שתלמידיו נודעו כגאונים בתורה וסיפורים על גדולתו נפוצו בכל הסביבה.
נכנס ר' מרדכי לבית מדרשו של המגיד, וביקש להיכנס ולפגוש בצדיק. כמו כולם, המתין ר' מרדכי בסבלנות לתורו להיכנס פנימה אל הקודש. כבר בחדר ההמתנה הושפע ר' מרדכי מדומיית ההוד ומהאווירה המיוחדת, יראת הקודש הממלאת את החלל. כשנקרא להיכנס אל חדרו של המגיד, התמלא ר' מרדכי חיל ורעדה, ובראותו את הצדיק לא יכול היה להוציא הגה מפיו...
המגיד הביט בו, ואמר: "דע לך, כי לא חכמתו של רופא וגם לא התרופות הן שמביאות רפואה לחולה. לכל רופא ורופא מתלווה מלאך, והוא זה שמרפא את החולה. ככל שהרופא בכיר יותר, כך גם המלאך חשוב יותר ובעל כוח רב יותר. אל הרופא הגדול ביותר מתלווה המלאך מיכאל בכבודו ובעצמו!".
המגיד סיים את דבריו, ור' מרדכי, שהיה עדיין שרוי נתון במורא תחת הרושם העז, יצא מהחדר. תהה ר' מרדכי על הדברים שהשמיע באוזניו המגיד – הרי לא רופא הוא ולא בן רופא. הוא גם לא בא אל המגיד כדי לבקש ברכה לרפואה. מדוע, אפוא, מצא המגיד לנכון לדבר איתו על רופאים ורפואה?
התעלומה באה על פיתרונה כעבור ימים ספורים.
ר' מרדכי החל לפתע לחוש ברע. חולשה עזה תקפה אותו, והוא רותק למיטתו. רופא העיר הוזעק למיטתו, ערך מרשם של מספר תרופות שעל החולה ליטול, אך לא זו בלבד שהמחלה לא פחתה, היא אף התגברה ועימה גם החולשה והכאבים.
מצבו של ר' מרדכי הידרדר מיום ליום. תושבי ווילנה התפללו להחלמתו ואף גייסו את טובי הרופאים כדי לנסות למצוא מזור למחלתו, כל זאת ללא הועיל. למרבה היגון, מצבו החמיר, ובידי הרופאים אין להושיע.
יום אחד נודע כי מלך פרוסיה בכבודו ובעצמו עומד לבקר בעיר. באורח קבע נלווה אל המלך רופאו האישי, דוקטור גארדיה. שמו של הרופא יצא לתהילה בכל האזור, והכול ידעו כי הוא אחד מגדולי הרופאים בעולם, אם לא הגדול מכולם. יודעי דבר סיפרו כי הרופא הדגול הוא למעשה יהודי, בן למשפחה מתבוללת.
בני העיר, שלא חסכו כל ניסיון למצוא תרופה לראש הקהילה, שיגרו משלחת אל המלך, ושטחו לפניו את בקשתם. "יואיל נא מלכנו לשלוח אל מיטת החולה הנכבד את רופאו האישי". המלך נעתר לבקשתם, והרופא המהולל בא לביתו של ר' מרדכי.
הרופא נכנס לחדר, העיף מבט קל בפניו החיוורות של החולה המיוסר שכבר היה שרוי באובדן הכרה, והפטיר: "כלום סבורים אתם כי מחיה מתים אנוכי?! הלא עיניכם הרואות כי תיכף תיפרד נשמתו של חולה זה מגופו. אין כל אפשרות לרפאו!". באמרו זאת, אחז הרופא הדגול בתיקו ועמד לצאת את הבית.
נכבדי הקהילה ניסו לעכב בעדו ולשוחח עימו, אולי בכל זאת יציע תרופה כלשהי שתציל את חייו של ר' מרדכי, אבל הרופא המשיך והתעקש כי מצבו אנוש ואין בידי אדם להושיעו.
עוד הם מדברים, והנה לפתע הבחין אחד הנוכחים כי אדמימות קלה עלתה בפני החולה... הרופא מיהר להוציא מתיקו כלים שונים, ופניו המופתעות אישרו כי אכן חלה הטבה מסוימת במצבו של ר' מרדכי. הוא מיהר לרשום מרשם, וביקש משליח להביא לו את התרופה, בעוד הוא מוסיף לבדוק את החולה ולעקוב אחר ההתפתחות החיובית המפתיעה.
השליח שיצא להביא את התרופה טרם שב משליחותו, אך מצבו של החולה הוסיף להשתפר פלאים... מרגע לרגע חזר הצבע לפניו, ובחלוף כמה דקות נוספות הוא פקח את עיניו. הרופא הנדהם הביט בחולה כבמחזה תעתועים. הוא התקשה למצוא הסבר רפואי הגיוני למתרחש לנגד עיניו.
עברו עוד מספר דקות, ור' מרדכי כבר הצליח ללחוש כמה מלים. "הישאר נא עמדי עוד מעט קט", ביקש מהרופא. הרופא לא מש ממיטתו. כעבור כשעה יכול היה ר' מרדכי להתיישב על מיטתו. הוא ביקש כוס מים, ולאחר שבירך ולגם מהמים הצלולים, ניכר היה כי כוחותיו שבים אליו.
בקול שקט סיפר ר' מרדכי לרופא ולסובבים אותו על הדברים המופלאים שאמר לו המגיד ממזריטש לפני ימים אחדים...
דוקטור גארדיה היה נפעם מדבריו של ר' מרדכי. "תמיד חשתי כי מעבר לידיעותיי ותרופותיי יש משהו נסתר המסייע לי לרפא חולים", אמר בגילוי לב. בליבו גמלה ההחלטה ללכת לפגוש את המגיד ממזריטש בהזדמנות הראשונה האפשרית.
הזדמנות כזאת נקרתה לו כעבור שבועות אחדים. הוא נכנס אל המגיד בהכנעה, וכשיצא את החדר הורגש ששינוי גדול התחולל בנפשו. התברר כי המגיד, שהיה חולה ברגליו, הציע לרופא "עיסקה" – הרופא ירפא את גופו של המגיד, והמגיד יעניק מזור לנשמתו של הרופא... אכן, בתוך זמן קצר נעשה הרופא היהודי לבעל תשובה.
שיחות לנוער, חלק ו, עמ' 778