"לעיני כל ישראל"
סיפר המשפיע החסידי, רבי שמואל גרונם: בשנת תרמ"א, עת שהיתי בליובאוויטש, נערך שם סיום ספר תורה.
הסיום נערך בצנעה, בהשתתפות קהל מצומצם ביותר, ללא כלי נגינה וריקודים.
הרבי המהר"ש כובד בכתיבת המילים האחרונות, "לעיני כל ישראל". עת תיקן את הקולמוס, חייך. אבל, כאשר החל לכתוב, בערו פניו כלפיד אש. כאשר סיים בחן את היריעה לאור נר, והעיר: "כבר עשרים וחמש שנה לא אחזתי קולמוס בידי, אך דומה שזה יצא טוב".
אחד החסידים ביקש מהרבי לומר חסידות. "אבי, הרבי ה"צמח צדק", לא נהג לומר דברי חסידות במעמד סיום כתיבת ספר תורה", השיב הרבי.
אחד המסובים העיר כי ישנו מאמר אחד שאותו אמר ה"צמח צדק" במהלך סיום ספר תורה. "זו היתה הפעם היחידה", השיב הרבי.
לאחר מכן שאלו את הרבי האם לומר את הפיוט "מעונה", והרבי ענה בשלילה.
כשהגישו כיבוד, החל הרבי לספר על סיומי ספרי תורה שנערכו בחשאי בתקופת הנשיאות של אביו.
"פעם אחת, בשנת תרט"ו, היה צריך להתקיים "סיום", ושאלתי את אבי מתי יערכו אותו. אבי השיב כי יודיע לי בבוא הזמן.
חלפו שבועיים, ובאחד הימים אמר לי אבי כי ה"סיום" יתקיים הלילה. באישון ליל, שעתיים אחרי חצות, נערך ה"סיום". איש לא נטל בו חלק חוץ מאבי, ממני ושני אנשים נוספים שהעמידו את החופה.
לפני ה"סיום" שאלתי את אבי האם לקרוא לאחיי, והוא השיב שאין צורך. ביקשתי לקרוא לפחות לאימי, ואבי ענה שאוכל לקרוא לה רק אם היא לבדה. אולם, אם דודתי נמצאת אצלה - שלא אקרא לה.
"הלוחות הראשונים ניתנו בקול רעש ונשתברו. לוחות אחרונים ניתנו בחשאי והם מתקיימים. כן צריך להיות כאן", הסביר אבי.
בעת ה"סיום" פגשנו ברחוב את הבלן של ליובאוויטש, שהיה מחובבי הטיפה המרה. ככל הנראה הוא היה שתוי. הוא צעד לקראתנו, ולפתע נגלה לפניו מחזה מבהיל. שני אנשים נושאים חופה, והרבי צועד עם נר דלוק בידו. מרוב פחד התעלף. כשעוררו אותו מעלפונו מיהר להימלט. למחרת בבוקר סיפר בבית הכנסת על המחזה הנורא שראה הלילה. המתפללים צחקו. בטוחים היו כי דמיין, הוזה בהשפעת היין. אך הוא התעקש כי ראה את המראה בהקיץ, ואף נשבע שכל דבריו אמת.
המתפללים המסוקרנים החלו להתעניין אודות אירועי הלילה, וכך נודע להם על סיום ספר התורה".
רשימות דברים, חלק ג, עמ' קנא