"לא דבר ריק הוא מכם"
במהלך אחת מנסיעותיו, החליט אדמו"ר האמצעי לעצור במלון, לא הרחק מהעיר סמארגאן (סמרגון).
בואו של הצדיק עורר התרגשות בקרב היהודים הדרים בסביבה, וכולם מיהרו לקבל את פניו. רבים השתוקקו להיכנס ליחידות, כדי לבקש ברכות והדרכות בעבודת ה'. בעמדם בתור, היו החסידים חוזרים על דרושים ששמעו מפי הרבי, כדי להתכונן כראוי לכניסה אל הקודש.
שבוע תמים שהה הרבי באכסניה, ומדי יום ביומו קיבל מאות יהודים. באחד הימים, בעוד קהל גדול ממתין בחצר, הורה הרבי לסגור את דלת חדרו.
"הרבי לא מקבל יותר ליחידות", עברה השמועה מפה לאוזן. "כנראה עייף הוא", שיערו החסידים.
כעבור כמחצית השעה יצא הגבאי, ר' זלמן, אל החצר, ולחש דבר מה לגדולי החסידים. הללו הסמיקו והחווירו חליפות, והקהל נחרד.
חלפו שעות אחדות, רוויות מתח, ומספר חסידים זקנים אזרו עוז ונכנסו אל הבית. כאשר קרבו אל דלת חדרו של הרבי, שמעו קול בכי. הצדיק קרא מזמורי תהילים מתוך השתפכות הנפש. המילים בקעו מעומק לבבו הטהור, מלאות מרירות.
בהלה אחזה בחסידים, ואחדים מהם התעלפו מרוב צער. איש לא ידע מה אירע לפתע. מדוע הפסיק הרבי לקבל חסידים, ועוסק בסדר עבודה המתאים לימים הנוראים? יום חול, אמצע מנחם אב, ובחדרו של הרבי אווירה של תפילת נעילה? 'אולי נתעורר קטרוג בשמים?', הרהרו בחרדה.
השמועה הגיעה לאוזני הממתינים בחצר, והם מיהרו להתחלק למניינים, והחלו באמירת תהילים מתוך בכיות עצומות.
בינתיים סגר הרבי את ספר התהילים, ורצה להתכונן לתפילת מנחה. אולם, בכיותיו במהלך אמירת התהילים החלישו מאד את גופו הקדוש, והוא נאלץ לנוח למעלה משעה בטרם יכול היה לעמוד ולהתפלל.
"הרבי מתפלל תפילה של עשרת ימי תשובה", בישרו מספר עדים לקהל. מיד החלו כולם להתפלל תפילה של תענית ציבור.
אחרי התפילה יצא הרבי אל הקהל המתוח, עלה לבמה, ואמר מאמר ארוך על הפסוק: "חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה". הדמעות מכבסות את אותיות הדיבורים הרעים וההרהורים הלא טובים, הסביר הרבי. לאחר מכן ביאר את המעלה הגדולה של אמירת אותיות התורה והתהילים. לבסוף, דיבר באריכות אודות משמעות הפסוק: "דרך רשעים באפילה לא ידעו במה יכשלו".
הדרוש פעל התעוררות עצומה בקהל.
למחרת סבל הרבי מחולשה, ולא יכול היה לקבל חסידים. רק כעבור יום נוסף התחזק קמעא, והאנשים החלו להיכנס ליחידות.
חלפו מספר ימים, ור' פנחס רייזעס, מזקני החסידים, שהיה מלווהו של הרבי בנסיעה, אזר עוז ושאל את הרבי: "מדוע הפסיק הרבי לקבל קהל, ומה ציער אותו כל כך?".
פניו של אדמו"ר האמצעי הביעו עצב עמוק. "כאשר מגיע אליי חסיד ומגלה נגעים המצויים בפנימיות לבבו, עליי למצוא גם בי את הפגם, בדקות דדקות. רק אחרי שאתקן את הפגם שבי, אוכל לתת לשואל סדר תיקון אמיתי.
ביום ההוא הגיע אליי יהודי וסיפר דבר מזעזע. חיפשתי בעצמי דקות דדקות, משהו מעין ובדומה של הפגם ההוא, ולא מצאתי אפילו שמץ של שמץ מן העניין. חשבתי בבהלה וחרדה שאולי עניין זה הוא אצלי בבחינת רע נעלם, המסתתר בעומק רב ביותר בתוך נפשי פנימה. מחשבה זו הרעידה את עומק נקודת הנפש שלי, ועוררה אותי לשוב אל ה' מקרב ולב עמוק".
אגרות קודש – אדמו"ר הריי"צ, חלק ג, עמ' שעט. ספר המאמרים – קונטרסים, עמ' שנז