עד מאה ועשרים
לאחר ויכוח סוער, עמד אדמו"ר הזקן לעזוב את שקלוב, מעוזם של המתנגדים.
בעודו מתכונן ליציאה, נודע לחסידים הדרים בעיר כי מספר בני בליעל, ריקים ופוחזים, זוממים להשליך אבנים על עגלתו של הצדיק. "מה לעשות? כיצד נוכל למנוע מהרשעים לבצע את זממם?", התייעצו החסידים המבוהלים בינם לבין עצמם.
"נקרא לדוד!", הציע מישהו, והצעתו התקבלה בהתלהבות. דוד בן השמונה עשרה היה גיבור חיל אמיתי. הבורא חנן אותו בכוחות מיוחדים, והוא השתדל לנצלם אך ורק למטרות קדושה. הוא הסכים בשמחה להיות שומר ראשו של הצדיק, ולהגן עליו מפני חפצי רעתו.
דוד עמד ליד עגלתו של אדמו"ר הזקן, מביט סביב בחשדנות. לפתע הבחין בחבורת רשעים, האוחזים בידיהם אבנים כבדות. ללא היסוס עקר דוד אילן גבוה מן הקרקע, הניף אותו מעל ראשיהם של בני הבליעל, והזהיר: "האיש אשר יעז להרים ידו על רבנו הקדוש, לא יימלט!". לא ניתן היה להטיל ספק ברצינות כוונותיו.
הרשעים התפזרו במהירות, רועדים מאימתו של דוד.
דוד המשיך ללוות את עגלתו של הצדיק, עד ליציאתה מהעיר.
בטרם נפרדו, פנה אדמו"ר הזקן אל הבחור האמיץ ואמר: "הצלתני. אני מברך אותך, כי בזכות מעשיך תחיה עד מאה ועשרים שנה!".
ברכתו של הרבי התקיימה. דוד האריך ימים, ועד יומו האחרון היה גיבור וחזק. יום אחד לפני שמלאו לו מאה ועשרים שנה הזמין לביתו את אנשי ה"חברא קדישא", שתה עימם "לחיים", וסיפר כי מחר תגיע שעתו לעבור לעולם שכולו טוב.
למחרת נפטר, והוא בן מאה ועשרים שנה בדיוק!
שמועות וסיפורים, חלק א, עמ' 39