מה שרואים מכאן (הבר)

הרב חיים הבר, מבוסס על לקוטי שיחות חלק א', שיחה לפרשת פקודי, ועוד

פתיחה: מה שרואים מכאן, לא רואים משם

מספרים על רב שהגיע אל ביתו של אחד המיליונרים, בבקשה שיעזור למשפחה שנזרקה לרחוב. היה זה בעיצומו של חורף קר ומושלג. פתח המיליונר את הדלת, וביקש מהרב להיכנס פנימה. אולם הרב התעלם מבקשתו, והחל לדבר כשהם עומדים בחוץ, בקור. דחק המיליונר להיכנס שוב ושוב, אך הרב התעקש להישאר בחוץ ולדבר שם. ליבו של המיליונר נכמר לשמע מצוקת המשפחה שנמצאת ברחוב, ועל אתר החליט להרים תרומה נכבדה למענם.

לאחר מכן הסביר הרב: רציתי שתרגיש בעצמך את המצב של אותה משפחה, ולכן השארתי אותך בחוץ, בשלג ובקור. אם היינו נכנסים פנימה, בבית החמים לא היית מצליח להרגיש את מצבם ולהזדהות איתם. וכמו שאומרים: מה שרואים מכאן, לא רואים משם.

פרשת השבוע: כפל הפרשיות של התכנון וביצוע

בשבתות אלו אנו קוראים בתורה את סיפור הקמת המשכן. האמת היא, שאפשר היה לחסוך כ-5000 ₪ מהעלות של ספר התורה, אם שתי פרשיות לא היו נכתבו בו. שהרי אנו קוראים את סיפור הקמת המשכן פעמיים – פעם אחת את התכנון בפרשיות תרומה ותצוה, ופעם שניה את הביצוע בפרשיות ויקהל ופקודי. בשתי הפעמים מדובר באותו משכן, עם אותם פרטים, בהתאמה מלאה.

שואלים המפרשים: מדוע התורה כפלה את העניין פעמיים? אפשר היה לספר רק את התכנון, ואת הביצוע לתאר בשתי מילים "ויעשו כן"!

סיפור: הציפור והגבעול

אדמו"ר הרש"ב סייר פעם בתערוכת ציורים של הצייר המפורסם רפאל (מופיע בספר התולדות לאדמו"ר הריי"ץ עמוד 100). הוא מתאר ציורים מדהימים שהיו שם, המתארים את המציאות בדרך מופלאה. באחד הציורים, רואים שדה זרועה בחיטים ושעורים, בתקופת האביב. השיבולים היו "בריאות וטובות", כמעט כמו בחלום פרעה. על אחד השיבולים עמדה ציפור קטנה.

כל המבקרים ראו את הציור והתפעלו מהאומנות של הצייר. פעם ביקר שם איכר פשוט. הוא הסתכל על הציור ומיד פסוק: משהו פה לא נכון!

המבקרים התחילו לצחוק עליו. מה כבר מבין איכר פשוט ביצירת אומנות כה מיוחדת. גם מנהלי התערוכה פרצו בצחוק. אך הם נהיו רציניים כששמעו את הסברו של האיכר: בציור רואים את הציפור עומדת על קצה הגבעול. בציור, הגבעול עומד זקוף. אך במציאות, כאשר ציפור עומדת על גבעול, הגבעול אמור להתכופף בגלל המשקל של הציפור.

כלומר: יש את התיאוריה, ויש את המציאות. כשהאומן מצייר, הוא רואה את הדברים בתיאוריה. שם הגבעול יכול להיות ישר גם כשהציפור עומדת עליו; אך במציאות, אותה מייצג האיכר, לציפור יש משקל, והגבעול לא יכול להישאר זקוף אם הציפור עליו.

וכמו שאומרים: מה שרואים מכאן, לא רואים משם.

רעיון מרכזי: מה שרואים מכאן!

לאור זאת נבין מצוין מדוע התורה חוזרת פעמיים על הקמת המשכן – בתכנון ובביצוע.

כאשר בונים בית, יש הבדל בין התיאוריה למציאות. יש את השרטוט הראשוני של בעלת הבית, שישבה עם בעלה ותכננה איך היא רוצה לראות את הבית שלה. לעולם השרטוט הזה לא יהיה דומה במאה אחוז לביצוע בפועל. הקבלן יסביר לבעלת הבית שהטרקטור לא יכול להיכנס מכאן ורק משם; והניקוז צריך להיות בגודל כזה ולא אחר; והדלתות אמורות להיפתח כלפי פנים ולא כלפי חוץ; וכדי לקבל טופס 4 צריך להתקין גלאי עשן ולדאוג לבטיחות ועוד ועוד דברים שלא היו בתכנון הראשוני. שהרי דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.

בדומה לכך, אפשר היה לחשוב כי התכנון והביצוע של המשכן לא יכולים להיות דומים. התכנון נאמר בהר סיני, מהקב"ה למשה, במקום שנראה תיאורטי ורחוק לגמרי מהמציאות. אחרי זה, בביצוע, לכאורה אמורים להיות שינויים רבים. הנגרים יאמרו שדבר מסוים בלתי אפשרי, החייטים יאמרו שדבר מסוים צריך להיראות אחרת, הצורפים יאמרו שעדיף לעשות בצורה כזו ולא אחרת, וכן הלאה.

והנה, כאשר אנו משווים את התכנון והביצוע – אנו מגלים נתון מדהים: יש התאמה אחד לאחד. מאה אחוז התאמה.

איך זה קורה? איך הדבר אפשרי?

התשובה היא: אכן, על האדם אפשר לומר שדברים שרואים מכאן, לא רואים משם. אבל ביחס להקב"ה, אין כאן ושם. כל מה שהוא אומר, אלו דברים שרואים מכאן. גם כאשר הוא מתגלה למשה רבינו בהר סיני ומדבר על תכנון הקמת המשכן, בעצם הוא נמצא כאן, בעולם הזה, במציאות, ומלכתחילה התכנון תואם במאה אחוז לביצוע בפועל.

לקח: לפי כוחם

יש מכאן מוסר השכל נפלא. אנשים לפעמים טוענים, כי אומנם מה שכתוב בתורה הוא אמת, אבל המציאות קצת שונה. במציאות, לא תמיד אפשר לשמור שבת במאה אחוז; לא תמיד אפשר לשמור טהרת המשפחה במאה אחוז, וכן הלאה. יש להתאים את התורה למציאות, חלילה.

טענה כזו הייתה נכונה, אם היה מדובר בציוויים של בני אדם. כי אכן, ביחס לאדם אפשר לומר שמה שרואים מכאן, לא רואים משם. התיאוריה והמציאות הם שני דברים שונים.

אולם הקב"ה, הוא זה שבורא את העולם, השמים והארץ, ומלוא כל הארץ כבודו. הוא לא צריך לצאת מהבית כדי להרגיש את צער המשפחה, ולא צריך לצוות על המשכן ליד הנגרים והחייטים. גם בהר סיני, הוא מרגיש בדיוק מה אנו יכולים ומה לא. ואם הקב"ה מצווה אותנו לעשות משהו, זו ההוכחה הטובה ביותר שביכולתנו לעשות.

אלא מה? נדרש מאיתנו ללכת במסירות נפש אחרי הקב"ה. ופתאום, מה שהיה נראה בלתי אפשרי, מתגלה כדברי שהוא אפשרי.

כי התורה אלו דברים שרואים מכאן!