הרב חיים הבר / מבוסס על לקוטי שיחות א/ויקהל
פתיחה: החסיד שהעדיף לסחוב בלוקים
הוא היה חסיד מבוגר, ירא שמים ותלמיד חכם, שעבד בחברת "סולל בונה" וסחב בלוקים באתרי בניה. שמו היה הרב חיים משה אלפרוביץ' ז"ל. מבחינת אופיו העדין, התאימה לו יותר עבודה משרדית, שצריכים להפעיל בה את הראש.
והנה הגיע הרגע שכל אחד מצפה לו – הקידום. מנהלי החברה הציעו לו לעבור לעבודה משרדית. אין אדם שיסרב להצעה כזו, ובמיוחד אדם ברמה גבוהה כמו מיודענו חיים.
למרבה הפלא, האיש סירב. הוא העדיף לסחוב בלוקים.
תשאלו: מדוע הוא סירב?
הנימוק שלו ידהים אתכם: הוא הסביר, שבשעת סחיבת הבלוקים, הראש שלו פנוי ללמוד דברי תורה. וכך כל היום הוא בעצם עסוק בלימוד. לעומת זאת בעבודה משרדית, הראש יהיה עסוק בניהול ובחישובים, וכך לא יוכל ללמוד.
- לפרטים נוספים ראה סיפור: רצוני בעבודת כפיים
פרשת השבוע: ששת ימים תיעשה מלאכה
מאיפה למד החסיד לעשות זאת?
לא תאמינו, אבל זה מופיע בעצם בפרשת השבוע. אומרת התורה "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון". לכאורה פסוק מוכר, וכבר קראנו אותו בעשרת הדיברות.
אבל אם בודקים לעומק, מגלים משהו מיוחד בפסוק שלנו. לא נאמר "תַּעַשֶה" בניקוד פתח, אלא "תֵּיעָשֶה" בניקוד צירה. ההבדל ביניהם משמעותי: כאשר אומרים "תעשה" בפתח, זה ציווי לפעולה; ואילו כאשר אומרים "תיעשה" בצירה, פירושו של דבר שהמלאכה תיעשה מאליה, בדרך ממילא.
בכך מלמדת אותנו התורה כיצד צריך להתייחס לעבודה:
אומנם אדם צריך לעבוד ביושר, וכשהוא נמצא בעבודה, יעשה זאת במלוא הרצינות; אולם מרכז הכובד שלו צריך להיות לתורה ולעבודת ה'. העבודה היא משהו יחסית צדדי, והעיקר זו התורה. כדברי חז"ל: עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי.
וכפי שנאמר בספר תהילים "יגיע כפיך כי תאכל". לא כתוב "יגיע ראשך", אלא "יגיע כפיך". הביטוי "כפיך" פירושו הידיים שלך, והכוונה לכוחות המעשה. אדם צריך לעבוד עם הידיים וכוחות המעשה, אך להשאיר את הראש פנוי ללימוד תורה וקיום מצוות.
זה משפיע הן על זמן העבודה, והן על השעות שאחרי העבודה. אם הראש שקוע בעבודה, גם בשעות הפנויות ובחלומות הלילה – העבודה עדיין נשארת במרכז. אבל אם הראש שקוע בתורה והעבודה נעשית רק כפי הנדרש – הרי שאת השעות הפנויות אדם רץ לנצל ללימוד התורה.
זה היה ההיגיון של החסיד שהעדיף לסחוב בלוקים. הוא העדיף להשתמש עם הידיים לעבודה, ולהשאיר את הראש פנוי ללימוד התורה. אבל הרעיון קיים גם כאשר מדובר בעבודה שדורשת מחשבה, עדיין עיקר המחשבה צריכה להישאר פנויה לתורה.
סיפור: אין עוד מלבדו
מספרים על חסיד בשם בנימין, שהיה סוחר עצים גדול. אבל יותר משהיה סוחר עצים, היה קודם כל עובד ה'. כל בוקר היה מתפלל שעה ארוכה, עם כוונה גדולה, ורק לאחר מכן התפנה לעסקי העצים.
פעם אחת היה בעיצומה של עסקה גדולה, וכשהייתה הפסקה קצרה, ניצל את הזמן ללמוד תורה.
אמרו לו בניו: אבא, עם כל הכבוד לתורה, אנחנו עכשיו באמצע העבודה. זה לא הזמן לחשוב על התורה?
אמר להם: אההה! כאשר באמצע התפילה נופלות מחשבות על העבודה, זה מבחינתכם בסדר גמור; אבל כאשר באמצע העבודה נופלות מחשבות על התורה, זה מבחינתכם בעייתי?
כדאי שנזכור את זה כשאנו קוראים בתורה "ששת ימים תיעשה מלאכה", וחשוב עוד יותר לזכור את זה כאשר נלך במהלך השבוע לעבודה.