מכתב המלצה שכמעט המיט אסון
"איבדתי את כל רכושי!", בנימין, הגביר המפורסם, מעמודי התווך של הקהילה היהודית בפראג, ניצב לפני הרב יחזקאל לנדא, רב העיר, וגעה בבכי.
הוא תיאר בכאב את הידרדרותו המהירה מאיגרא רמא אל תחתית הבור. פעם תמך בעניים רבים, והיום בני משפחתו רעבים ללחם.
העשיר לשעבר סירב לקבל תמיכה מקופת הקהילה. הוא התבייש במצבו, ולא רצה שאנשי העיר יידעו על התרוששותו.
"היואיל כבוד הרב לתת לי מכתב המלצה?", ביקש. "אלך עם המכתב אל מקומות בהם אין איש מכירני, אתדפק על דלתות נדיבים, ואקבץ את הסכום הדרוש לשיקום עסקיי".
הרב לא נהג לכתוב מכתבים כאלו, אך מצבו של בנימין נגע לליבו והוא ניסח אגרת ובה דברי המלצה חמים.
בנימין הודה לרב ויצא לדרכו.
•
בנימין נדד מעיר לעיר, ובכל מקום נפתחו לפניו הדלתות לרווחה.
שמו של רבי יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה", היה ידוע לכל. כל מי שראה את חתימתו של הרב המפורסם וקרא את דברי ההמלצה, תרם ביד נדיבה.
בנימין היה מותיר לעצמו פרוטות אחדות למחייתו, ואת שאר הכסף היה שולח לבני משפחתו. חלפו ימים, שבועות וחודשים. בנימין ציפה לרגע שבו ייאסף הסכום הדרוש, והוא יוכל לעזוב את מלאכת קיבוץ הנדבות, ולשוב לפראג עירו, כדי לשקם את עסקיו.
פעם התארח בביתו של יהודי אמיד. עימו בחדר לן אורח נוסף, דרשן.
באחד הימים גילה בנימין שאגרת ההמלצה נעלמה, ויחד עמה נעלם שותפו לחדר. מסתבר שהדרשן העני קינא בהצלחתו של מקבץ הנדבות, והחליט לגנוב את המפתח, הפותח את הדלתות, הלבבות והכיסים.
בנימין האומלל עזב את בית מארחו והמשיך את מסע נדודיו. עתה היה עני ככל העניים, והכסף שאסף בקושי הספיק למחייתו. הוא התבייש לספר לבני משפחתו על האסון שאירע לו, והפסיק לשלוח מכתבים לפראג.
יום אחד נכנס לבית מדרש קטן, ופגש בחבורת חסידים עליזה. החסידים כיבדו אותו בכוסית משקה, ושאלוהו מדוע נפלו פניו. בנימין התרשם מהאכפתיות הכנה, וסיפר על צרתו הגדולה.
"מחר ניסע לרבנו, הבעל שם טוב הקדוש. נבקש ממנו ברכה עבורך", הבטיחו החסידים.
החסידים נסעו, וכעבור ימים מספר שבו בבהילות, ומסרו לו את דברי הצדיק: "עליך לשוב מיד אל ביתך!".
בנימין לא היה חסיד, אך החליט לציית להוראה.
•
בנימין נכנס לבית המדרש של פראג, כשהתרגשות ממלאת את ליבו.
הוא קיווה שמכריו ישמחו לראותו ויתעניינו בקורות אותו. ברם, איש לא העיף בו מבט. בבגדיו העלובים והקרועים לא היה שונה במאומה ממקבצי הנדבות הרבים הסובבים בעיר. איש לא זיהה בו את העשיר לשעבר.
בנימין ישב באחת הפינות, מושפל ומדוכא, ולפתע הגיעו לאוזניו קולות שיחה.
שני יהודים דיברו על חתונה העתידה להיערך בעירם. "שמעת, הירש'ל? אלמנתו של בנימין, הגביר שפשט את הרגל, עומדת להינשא בשנית", סיפר שואב המים.
"אישה אומללה. תחילה חיי עוני ומחסור, אחר כך גם בשורת איוב על מות בעלה. מגיע לה לפתוח דף חדש, לזכות למעט אושר ושמחה", השיב רעהו האופה.
תחילה חשב בנימין שאוזניו מטעות אותו, אך כאשר החל להתעניין בפרטים, הצטמרר.
לפני זמן מה מת הלך עני בעיר מרוחקת. יהודים הדרים במקום חיפשו סימנים לזהותו, ומצאו בכיסו את איגרת ההמלצה של רבה של פראג. על פי העדויות והאיגרת התיר בית הדין את העגונה...
בנימין המבוהל מיהר אל בית הרב. הרב יחזקאל לנדא לא האמין למראה עיניו. האיש, שכולם חשבוהו למת, ניצב לפניו בריא ושלם. הוא האזין לסיפורו, והתפעל מרוח הקודש של הבעל שם טוב.
החתונה בוטלה, ברגע האחרון.
סיפורי מופת – הבעל שם טוב, חלק א, עמ'