חליצה של מטורף
נדמה שגורלה של האלמנה המסכנה לא שפר עליה. בעלה הותיר אותה לאנחות, צאצאים הם לא הביאו לעולם, והצרה – היא לא יכולה להינשא בשנית. בשביל להיות מותרת להינשא זקוקה היא ל"חליצה" מאחי בעלה. הבעיה – האיש חסר דיעה, מטורף גמור. מסתובב בשוק רוב ימיו, משתטה ומשתולל, שובר עגלות ודוכנים ועוד מעללים. לא זו בלבד שהיא משלמת מכספה את כיסוי נזקיו של השוטה, "חליצה" ממשוגע כמוהו איננה "חליצה"...
האישה פנתה לגאוני הדור בבקשה להתיר אותה מהסבך האיום. הללו התייעצו ביניהם, בחליפות מכתבים, דיונים הלכתיים מעמיקים ועיונים מדוקדקים, אך לא הצליחו למצוא מוצא.
במסעה בין גדולי התורה וגאוניה, הגיעה האלמנה הרצוצה אל רבי אלעזר משה מפינסק. גם הוא נתן את דעתו לסוגיה בכל כובד הראש הראוי, עיין בדברי קודמיו, וגם הוא הרים ידיים.
בראותו את צערה ושברון ליבה של האישה המסכנה, נכמרו עליה רחמיו, והוא יעץ לה עיצה: "סעי לליובאוויטש. שם יושב הרבי ה"צמח צדק". הוא גאון גדול ולא פחות מכך – צדיק מפורסם. אולי ממנו תבוא הישועה".
נסעה האישה אל הרבי ה"צמח צדק" ופנתה להתקבל אצלו ליחידות.
"הכנס במהירות את כל האורחים הממתינים לתורם להיכנס ליחידות, ואז אתפנה לקבל את האלמנה", ציווה הרבי למשרתו.
הרבי ביקש לצרף לפגישה גם את היבם המטורף, ומיד מיהרו והעמידו אותו לפני הרבי.
"מה שמך?", שאל הרבי. "מה אכפת לך?", התריס המשוגע בחוצפה.
ביקש הרבי בשנית: "אמור לי מה שמך".
"אמור לי את שמך ואומר לך את שלי", התחכם המשוגע.
"שמי הוא מנחם מענדל", אמר הרבי. "ולי קוראים משה", כיבד המטורף את חלקו ב"הסכם".
"שמע נא, משה", אמר הרבי. "אני מעוניין לבקש ממך טובה קטנה. אתה יודע היכן השוק?".
"מה השאלה? בודאי!", השיב המשוגע מיד.
"ובכן", המשיך הרבי. "הקשב היטב! הנה לך עשר קופיקות[1]. גש לשוק הסמוך, וקנה לי שם בכסף הזה סחורה לפי החלוקה הבאה: בשתי קופיקות קנה לי טבק לעישון, בשתיים נוספות נייר לעטיפת הטבק, בשתי מטבעות נוספות – טבק להרחה, ואת הקופיקות הנותרות, העודף, החזר לי. נו, תוכל לעשות בעבורי את הטובה?".
"בשמחה", ניתר המשוגע בזריזות. "מה אתה דואג? אני נראה לך גנב? אחזיר לך את העודף!".
בקושי סיים את דבריו, וכבר קפץ המטורף מחלון החדר, אץ רץ לכיוון השוק.
בצעקות, בתזזיתיות ובטירוף הוא ביצע את "מסע הקניות" שהוטל עליו, ותיכף כבר ניצב בחזרה בחדרו של הרבי, מתנשף, ומכריז: "הנה, קח. הרי לך כל מה שביקשת, והנה גם הקופיקות הנותרות, העודף. אני לא גנב". וברוב טירופו – הסתלק ונעלם...
"ביום רביעי ייערך מעמד ה"חליצה" בבית הדין", הורה הרבי.
ביום המיועד התקיימה מצות ה"חליצה", והאלמנה סוף סוף הותרה מהכבלים המעיקים. באשרה, פיזרה כסף רב לעניים.
"הגאון רבי משה אליעזר מפינסק ביקשני להביא לפניו, בדרכי חזרה אל ביתי, את חוות דעתו המנומקת של הרבי ופסיקתו לגבי חליצתי", פנתה האישה אל הרבי, וביקשה ממנו להעלות על הכתב את פסק דינו ונימוקיו.
"בבקשה", אמר הרבי, ומיד כתב על פיסת נייר מזדמנת את תשובתו: "איתא בירושלמי: שוטה היודע לפרוט - איננו שוטה". זהו. זו היתה התשובה כולה.
האישה היתה אחוזה פליאה. אצל כל גדולי התורה שאצלם ביקרה קודם לשם הטיפול בעניינה, היא נדרשה להמתין ימים ארוכים עד לקבלת חוות דעתם המלאה. הרבי הגדול מסתפק בשרבוט כמה מילים על נייר?
כשהגישה האישה את הפתק לידיו של רבי אלעזר משה, הבין מיד את גאונותו הגדולה של הרבי, תפס את ראשו בשתי ידיו ואמר לסובבים: "כמה פעמים למדתי אני את הירושלמי! אבל רק כשלומדים תורה לשמה – יש אור בעיניים!".
רשימות דברים, חלק א, עמ' קלא. שמועות וסיפורים, חלק א, עמ' 56 ----[1] קופיקה – מטבע מקומי באותה תקופה.