כוחו של אב וכוחו של בן
בבֵית אחד מחסידיו של הרבי המהר"ש עבדה משרתת יהודיה. כאשר פרצה מלחמת "פלאוונא" (מלחמה בין רוסיה לתורכיה, שהתרחשה בשנת תרל"ח), גויס בעלה לחזית, ומאז אבדו עקבותיו והיא נותרה עגונה.
באחד הימים נודע למשרתת כי בעל הבית נוסע לרבי המהר"ש, והיא ביקשה שישאל את הרבי על בעלה האובד.
כאשר הגיע החסיד לליובאוויטש, נפלה בחלקו זכות מיוחדת. הרבי נסע לטיול, וכאשר חלפה מרכבתו ברחובות העיירה, הבחין בחסיד, והזמינו להצטרף לנסיעה. החסיד הנרגש עלה למרכבה.
במהלך הנסיעה נזכר בבקשתה של העגונה, והחליט לנצל את ההזדמנות הנדירה. "יש לי שליחות אל הרבי", פתח, וסיפר על צערה של האישה האומללה, שבעלה אבד במלחמה.
"אבי, הרבי ה"צמח צדק", פעל רבות בדברים מעין אלו, אולם אני אינני יודע דבר", אמר הרבי בענווה, והחל לספר סיפור מופת, שאירע בימי אביו.
•
לרבנית חיה מושקא, אשת הרבי ה"צמח צדק", היתה קרובת משפחה שהיתה עגונה. בעלה סבר כי היא רעת לב ומכוערת, ולכן החליט לנטשה.
האומללה הגיעה אל הרבנית, וביקשה לעבוד בביתה, כדי להתפרנס. כך הפכה לעוזרת בבית הרבי.
מדי פעם היתה מבקשת מהרבנית לשוחח עם הרבי על מצבה, ולבקש את ברכתו. ברם, בכל פעם שהרבנית היתה מעלה את הנושא בפני בעלה, הרבי, הוא היה מתחמק.
פעם אחת, לפני הימים הנוראים, התעקשה הרבנית באופן מיוחד, "התורה אומרת "מבשרך אל תתעלם", חובה לעזור לקרוב בצרה", טענה.
השיב הרבי: "גם את?! רבים מגיעים אליי ובידיהם חבילות כבדות, מלאות צרות. וכי לא די בעגמת הנפש הנגרמת לי מבעיותיהם, שאת חפצה להוסיף לי כאב נוסף?"
הרבנית לא התרשמה מן הטענה. "ממה נפשך: אם אינך יכול להושיע, פרסם זאת בעולם, ואנשים יחדלו להטרידך. ואם אתה עונה לכולם, מדוע אינך חפץ לענות לקרובה שלנו?"
"אבל, הרי, ה"דנייפר אינו בוער"", אמר הרבי. "טוב, תקבע זמן לטיפול בעניינה", השיבה הרבנית. הרבי אמר שאחרי החגים יבדוק האם ניתן לעשות משהו כדי לפתור את הבעיה.
בעשרת ימי תשובה קרא הרבי לגבאי, ואמר: "אם יגיע לכאן יהודי פלוני, חוכר ממחוז אורשא, שלח אותו אליי ללא דיחוי".
כאשר בא החוכר, כדי להסתופף בצל רבו בשמיני עצרת, זרזו הגבאי להיכנס אל הרבי.
"אני ממנה אותך לשליח מצוה, למסור מכתב ליהודי בשם חייקל, המתגורר כעשרים מילים מישובך", אמר הרבי. "אקיים ברצון את דברי הרבי, מיד אחרי צאת החג", השיב החוכר. "התכוונתי שלא תחכה למוצאי החג, אלא תצא תיכף ומיד לדרך", אמר הרבי.
החוכר הצטער מאד על כך שהרבי שולח אותו לביתו עוד לפני החג, לאחר שטרח להגיע לליובאוויטש. ברם, מי יעז לסרב לבקשתו של הרבי? בראש מורכן יצא מן החדר. פסע אך פסיעות אחדות, ומיד נקרא לשוב. "זכור, עליך להיזהר, שלא תמעל בשליחותך!", אמר הרבי. "אקיים הכל", הבטיח החוכר.
בצעדים כבדים שב אל אכסנייתו, כדי לארוז את תרמילו. בעצב רב סיפר לרעיו כי הרבי לא מאפשר לו לשהות במחיצתו ביום טוב, כי אם שולח אותו לביתו. חבריו עודדוהו באמרם כי זכות גדולה נפלה בחלקו, להיות שליח מצוה, ולבצע שליחות חשובה ביותר. "עליך לשמוח שהרבי בחר בך", טענו.
בערב הושענא רבה יצא החוכר לדרך. במהלך הנסיעה ניתך מטר עז, והחוכר ומשרתו נרטבו עד לשד עצמותיהם.
מיד כאשר נכנס החוכר הביתה, מיהר לפשוט את בגדיו הרטובים, ועלה על התנור כדי להתחמם מעט.
כעבור זמן קצר נכנס המשרת, ובישר כי אחד הסוסים מת. "כפרת עוונות", השיב החוכר. כעבור שעה קלה שב המשרת, ובישר כי גם הסוס השני החליט לשבוק חיים. "הכל משמים", נאנח החוכר בצער. חלף זמן מה, והמשרת בישר בשורה חדשה: "האש שורפת את הרחיים!"
החוכר המבוהל נזכר לפתע בשליחות שהוטלה עליו על ידי הרבי. "היכן המכתב?", צעק. חיפש בקדחתנות בכיסי בגדיו הרטובים, עד שמצא את המעטפה. "כעת אני יודע מדוע נחתו עלי האסונות. מעלתי בשליחות", הסביר לבני ביתו.
הוא ציווה כי המשרת ייקח סוס מהאורווה וירכב עליו עד ביתו של חייקל. "עדיין תשוש ורטוב אני מהדרך. כיצד אצא לדרך נוספת?", רטן המשרת. החוכר הניח ביד משרתו מספר מטבעות נוצצות כשכר טרחה, ומזג לו כוס יי"ש.
המשרת המפויס יצא לדרך, ומסר לחייקל את המכתב של הרבי, בצירוף מכתב נוסף, בו תיאר החוכר את קורותיו בשעות האחרונות, והזהיר את חייקל שיקיים בזריזות את הוראת הצדיק, פן יקרה לו אסון.
חייקל פרש את הדף, וקרא את ההוראה התמוהה: "שלח אליי תיכף ומיד את הטוחן שלך, שישהה עימי בחג!"
חייקל קרא לטוחן, וביקש כי ייצא לדרך. "אני איש פשוט, מה לי ולרבי?", התפלא הטוחן. "סע, ואל תשאל שאלות!", פקד חייקל. "אם לא תעשה את אשר נתבקשת, תפוטר!"
הטוחן נסע לליובאוויטש ונכנס אל חדרו של הרבי. להפתעתו, תפס הרבי באוזנו, וקרא: "אברך! מדוע עזבת את אשתך לפני שלוש שנים?". נבהל האיש, והחל להתנצל: "אין לי במה לפרנס אותה, רבי". "אבקש מבעל טחנת הקמח שיוסיף לך על משכורתך", אמר הרבי.
"רבי, היא מרשעת!", המשיך לטעון האיש. "ודאי הרשעות שלה מתבטאת בכך שלא בישלה לך ארוחות טובות, אך אין זו אשמתה כלל. כשתוכל להוסיף לה מעות להוצאות הבית, ישתבחו התבשילים".
"אבל היא מכוערת", לא נכנע הטוחן.
"בוא עימי למטבח", פסק הרבי.
במטבח המתינה העגונה. היא הביטה בבעל האובד, ולא האמינה למראה עיניה.
"הנה אשתך, קח ולך, וחיה עימה כדת משה וישראל מתוך שלום", הורה הרבי.
•
הרבי המהר"ש סיים את סיפורו ואמר: "מופתים כאלו יכול היה רק אבא לעשות. אני לא".
"ומה אשיב לאישה האומללה?", שאל החסיד. "בקשו מהמטה הראשי בפטרבורג לחקור על אודות הבעל האובד", השיב הרבי המהר"ש.
לאחר שקיימו את הוראת הרבי, קיבלה העגונה מכתב רשמי בו התבשרה כי בעלה מת במלחמה.
מיד הושיבו בית דין של שלושה דיינים, והללו התירו אותה מכבלי עיגונה.
סיפורי חסידים, עמ' 509. שמועות וסיפורים, חלק ב, עמ' 161