בזכות פדיון שבויים
החסיד הזקן ר' חיים יהושע מהלוכוב שכב על ערש דווי. כאשר חש כי שעותיו ספורות, קרא אל מיטתו את זקני החסידים הדרים בעירו.
למרות גילו המופלג וחולשתו הרבה, היתה דעתו צלולה לחלוטין. כאשר התקבצו החסידים סביב מיטתו, החל לספר להם סיפור מעברו.
•
ר' חיים יהושע כבר עלה על יצועו, כשלפתע נשמעו נקישות.
'מי יכול להגיע לביקור בליל חורפי מושלג וקר כל כך?', תהה, צועד אל הדלת.
על הסף ניצבו שני יהודים, לבושים מעילי פרווה חמים.
"שלום עליכם", הושיט ר' חיים יהושע ידו לאורחים, והזמינם להתחמם ליד האח.
הוא הגיש לאורחיו תה חם ולחם מרוח בחמאה, ויצא החוצה, לבדוק מה נעשה ברפת שברשותו.
מגפיו הטביעו סימנים על המרבד הצחור. לפתע נדמה היה לו כי הוא שומע קול בכי.
'אולי זו רק יללת הרוח, או שמא חתול?', הרהר, מביט סביבו. קול הבכי התחזק.
"מי בוכה?", קרא בקול.
"זה אני, בנימין", שמע קול ילדותי חנוק מדמעות. הוא קרב לעבר הקול, עד שהגיע אל עגלתם הסגורה של אורחיו, שחנתה בקצה החצר. הציץ פנימה, ונרעד. על רצפת העגלה שכבו שני ילדים כפותים. האחד בוכה, והשני שקוע בשינה.
'חוטפים', הבין ר' חיים יהושע. כבר הגיעו לאוזניו סיפורים מזעזעים אודות מעלליהם של בני הבליעל החוטפים ילדים רכים מבתיהם, ומוסרים אותם, תמורת בצע, למילוי המכסה שנקבעה בגזירת הקנטוניסטים הידועה לשמצה.
בזריזות התיר את כבליהם של הילדים האומללים, והובילם חרש אל ביתו של אחיו מיכאל.
לאחר מכן שב לביתו, דרוך כולו, חושש שמא ישימו החוטפים עינם על ילדיו שלו.
חרש העיר את בני ביתו, וסיפר להם על זהותם של האורחים השוהים בבית.
הבוקר אור, ור' מיכאל, אחיו של ר' חיים יהושע, נכנס לבית.
"חוטפים! עיזבו מהר את הבית, ולא, מרה תהיה אחריתכם!", קרא בזעם, כשלנגד עיני רוחו ניצבות עיניהם המפוחדות של האורחים הקטנים, המסתתרים כעת במעונו.
"חוטפים? איזו עלילה שפלה! הגענו אל אנשים חסרי לב! חברי האומלל נענש בשני בנים חולי רוח, וכעת הוא מוליך אותם לרופא. ואני, יהודי כפרי פשוט, ריחמתי על המסכן, ורתמתי את סוסי כדי להביאם אל היעד", קרא אחד האורחים.
השניים קמו ועזבו את הבית, ממהרים אל העגלה. כאשר ראו כי הילדים נעלמו, החלו לזעוק.
"לכו מכאן, חוטפים שפלים!", צעק עליהם ר' מיכאל.
השניים הבינו כי זהותם נתגלתה, ומיהרו לעזוב את הכפר.
כחלוף חודש נסע מיכאל אל רבו, הרבי ה"צמח צדק", וסיפר אודות הילדים השוהים בביתו. פניו של הצדיק אורו, וחיוך פשט על שפתיו.
הוא ברך את מיכאל ואת אחיו, על אשר עסקו במלאכת הקודש של הצלת שתי הנפשות, והורה להשגיח על הילדים במשך שנה ולאחר מכן להשיבם להוריהם.
הילדים נשארו אצל חיים יהושע ואחיו מיכאל, ולמדו אצל המלמד, יחד עם ילדי המארחים. כשתמה השנה והסכנה חלפה, הושבו לבתיהם.
מאז אותו מאורע, התעורר בליבו של חיים יהושע רצון עז להתמסר למצות פדיון שבויים. התשוקה כבשה את כולו, והוא נסע לרבו, כדי להתייעץ עימו.
הרבי נתן לו הוראות אודות המקומות והזמנים בהם ניתן לפדות ילדים יהודיים, והוא החל להתעסק בכך במרץ. בין שלושה לארבעה חודשים בשנה הקדיש למצוה החשובה.
לאחר שבע שנות מסירות נפש, נתפס וחייו היו נתונים בסכנה. בניסי ניסים הצליח להימלט ולהגיע אל הרבי.
"מעתה תגור בעיר הלוכוב, וה' יתברך ייתן לך אריכות ימים", ברך הרבי.
" אני מבטיח לך, כי תהיה עימי במחיצתי בעולם הבא", הוסיף.
•
"היום או מחר תשוב נשמתי אל יוצרה", אמר ר' חיים יהושע לאחר שסיים את הסיפור. "אני מבקש מכם כי בעת סתימת הגולל תזכירו את דברי הרבי ה"צמח צדק", כי חיים יהושע בן אסתר יזכה, בזכות מצות פדיון השבויים, להיות במחיצת הרבי, כהבטחתו "עמי במחיצתי"".
סיפורי חסידים, עמ' 495