מלחמת חרמה או דרכי נועם?
באמצע חודש סיון תקמ"ה עצרה בליאזנא מרכבה פשוטה, ממנה ירדו שני אנשים בלתי מוכרים. האחד קשיש נמוך קומה, והשני איש גבוה בגיל העמידה.
"היכן גר זלמינא ליטוואק?", חקרו השניים.
החסידים החליפו מבטים נבוכים, תוהים מה רצונם של השניים.
"הם מתכוונים לרבי, זלמן מליטא", הבינו לפתע אחדים מהחסידים, וליוו את הזרים אל ביתו של אדמו"ר הזקן.
שעות ארוכות הסתגרו השניים בחדרו של הרבי.
'מעניין מי הם ומה רצונם', הרהרו החסידים. לפתע הופיע בבית המדרש ילד קטן, וקרא בבהלה: "האורחים רבים עם אבא, ואבא אומר להם שאסור!".
היה זה משה'לה, בנו הצעיר של הרבי. החסידים ניסו לדלות מהילד פרטים נוספים אודות המתרחש מאחורי הדלת הסגורה, אולם הפעוט הנסער לא הצליח להסביר מאומה.
"ר' דובער, בנו של הרבי, התעלף!", הדהדה זעקה ברחובות ליאזנא. חסידים מבוהלים מיהרו אל בית הרבי, וראו את ר' דובער, לימים אדמו"ר האמצעי, שוכב על הארץ, סמוך לחדרו של אביו.
הרבי יצא אל בנו, והיזה על פניו מים קרים. כאשר הכרתו שבה אליו, חזר אל האורחים.
מהחדר נשמעו קולות רמים, וליבותיהם של החסידים נתמלאו דאגה. 'מיהם האורחים? כיצד מעיזים הם להתווכח עם הרבי? מדוע התעלף בן הרבי?'.
לבסוף תם הוויכוח, דלת חדרו של הרבי נפתחה לרווחה, ואדמו"ר הזקן ליווה את אורחיו אל המרכבה.
הכבוד שחלק הרבי לאורחיו לא הותיר מקום לספק אודות מעמדם הרם. אולם, מי הם?
"אתם בטוחים שאינכם מצטרפים אלינו? חישבו על כך היטב", אמר הקשיש שבין האורחים.
"אני לא מוכן לגרום לחילול ה' נורא כל כך", השיב הרבי בפסקנות.
•
"מי היו השניים, ומה היתה שאלתם?", ניסו לחקור החסידים.
אחד החסידים, שזכה לשהות סמוך לדלת חדרו של הרבי בעת הוויכוח, חשף את הסוד: השניים הם תלמידיו של המגיד ממעזריטש. הם הגיעו אל אדמו"ר הזקן כדי לשתפו בהחלטת ה"חבריא קדישא" להטיל חרם על המתנגדים.
"הצטרף אלינו", ביקשו.
הרבי השיב כי עם הטלת החרם ינותקו המתנגדים משורש נשמתם וייפלו לכפירה, דבר העלול לגרום לחילול ה' עצום.
"אני לא מוכן להיות שותף לחילול ה' כה נורא", טען הרבי.
השניים התווכחו עימו שעה ארוכה, ואף התבטאו בחומרה כלפי הרבי. כששמע זאת ר' דובער, הממתין מעבר לדלת, נחרד והתעלף.
למרות ניסיונותיהם של האורחים לשכנע את אדמו"ר הזקן להצטרף לחרם, לא עלה הדבר בידם. הוא נותר נחוש בדעתו כי החרם יגרום לחילול ה' נורא.
כאשר עזבו האורחים, החליט הרבי להתחיל להילחם בהתנגדות הגדולה, אך בדרכי נועם. הוא שלח את תלמידי ה"חדרים"[1] אל מעוזי ההתנגדות, כדי לעורר בחשאי על דבר לימוד החסידות והנהגה בדרכי החסידות.
הפעילות הברוכה של האברכים הצעירים ריככה את ההתנגדות, והמחנה החסידי גדל.
לקוטי דיבורים, חלק ב, עמ' רנו ----[1] בחצרו של אדמו"ר הזקן היו שלוש כיתות לימוד – "חדרים", בהן למדו מצויני האברכים הלמדנים, וסווגו לפי רמת ידיעותיהם התורניות וכישוריהם הלימודיים.