אש עם תוצאות (וולף)

בתחילת פרשת ויקהל כותבת התורה על איסור הדלקת אש ביום השבת (לה, ג): "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

כאשר הרמב"ם כותב בספר 'יד החזקה' אודות איסור הבערת אש בשבת, הוא כותב (הלכות שבת, יב, א): "המבעיר כל שהוא, חייב. והוא, שיהא צריך לאפר".

כדי שעשייה מסוימת תיחשב כ"מלאכה", כדבר משמעותי, צריך שיהיה לו "שיעור" מסוים, שתהיה לו הגדרה, כמות, נפח וכדומה. רק אם אדם עשה את ה"שיעור" המוגדר מאותה מלאכה, כך שהוא עשה דבר בעל משמעות, ייחשב הדבר כ"מלאכה" והוא יתחייב בגין כך בעונשים האמורים בתורה.

ובדין איסור הבערת האש בשבת, כותב הרמב"ם: "המבעיר – כל שהוא". גם אם אדם הבעיר "משהו", להבה קטנה, הוא שרף דבר מינימלי, "כל שהוא" - גם זו נחשבת כ"מלאכה", ולכן "המבעיר כל שהוא - חייב".

אולם הרמב"ם מתנה את הדברים. הוא כותב: "והוא – שיהא צריך לאפר".

כאשר אדם צריך לתוצאה של האש, לאפר הנותר, או אז נחשב הדבר כמלאכת הבערת אש, אך "אם הבעיר דרך השחתה – פטור, מפני שהוא מקלקל". אם אין לו צורך בתוצאה מהאש, אלא הוא שורף מתוך מטרה להשחית, הוא "פטור" מדין תורה. [אמנם אסור לעשות זאת בשבת, והעושה זאת נענש, מדברי חכמים].

עיקרה של הבערת האש לשיטת הרמב"ם היא – כאשר "צריך לאפר".

•

משמעותה הפנימית של הלכה זו:

בשבת נאסרנו בעשיית מלאכה, כפי שהקב"ה אמר לנו בעשרת הדברות (יתרו כ, י) "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה".

מהי היא ה"מלאכה" שאנו אסורים לעשות בשבת, מה נכנס להגדרה של "מלאכה" – חז"ל קבעו שהמלאכות שבאמצעותן בנו והקימו את המשכן במדבר, אלו נכנסים להגדרת "מלאכה". שלושים-ותשע המלאכות שאמצעותן נבנה המשכן, אלו המלאכות האסורות לעשייה בשבת.

משמעות הדבר ביחס לעבודת האדם בעולם הזה: כיון שעלינו "לבנות משכן" להקב"ה בעולם הגשמי הזה, תפקידנו לבנות לבורא העולם "דירה", בעולם הזה, "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (תרומה כה, ח), כאשר המשמעות של "בתוכם" הוא: "בתוך כל אחד מישראל" -

אזי עלינו לראות מה הן פרטי ה"מלאכות" שבאמצעותן בנו את המשכן במדבר, ובהתאם לפרטים אלו עלינו "לבנות את המשכן" הפרטי, שכל אחד מאיתנו צריך לבנות בעולם, לבנות מהעולם.

כך גם ביחס למלאכת "הבערת אש". עלינו לעיין בתוכנה של מלאכת הבערת האש, מה אסור לנו לעשות בשבת, ומכך להשליך אל המוטל עלינו, כיצד עלינו "להבעיר אש" בעבודתנו, בעבודת ה' המוטלת על כל אחד מאיתנו.

•

נשמת האדם משולה לנר (משלי כ, כז), "נר ה' נשמת אדם", ועלינו "להבעיר" את הנשמה, להעלות בה אש, את אש האהבה אל הקב"ה.

ההקבלה בין נר אל הנשמה הינו בכך, שכמו ששלהבת הנר מתנענעת כלפי מעלה, היא רוצה להיפרד מהפתילה ולהתעלות אל שורשה, כך גם נשמת האדם – מבאר רבנו הזקן בספר התניא (יט) - חפצה מטבעה להיפרד מהגוף ולהתעלות אל מקורה, להידבק בשורש העליון שלה. אש אהבת הנשמה את הקב"ה, ורצונה להתאחד איתו.

על כך אנו למדים מדברי הרמב"ם, ש"המבעיר", תנועת מסירת-הנפש של הנשמה, האש הפנימית הבוערת בה – גם הבערה של "כל שהוא", נחשבת כמלאכה.

ההתעוררות הרוחנית הזו, אינה מותנית בכמות מסוימת, אלא די ב"משהו". גם ה"המבעיר – כל שהוא", נקראת מלאכה. תנועת הנפש של הרצון להתקרב אל הקב"ה מקורה בנקודה הפנימית של הנשמה שלנו, מכך שהנשמה היא "חלק אלו-ה ממעל ממש", וכיון שכך, הדבר אינו מותנה בכמות, אלא גם ב"משהו" של "אש" בוערת, יש בזה את כל איכותה של הנשמה האלוקית.

•

אולם הדבר מותנה בכך "שיהא צריך לאפר".

"אפר" הוא היסוד הגשמי ביותר של הדבר שנשרף. כאשר שורפים מוצר מסוים, שלושת היסודות של "אש", "מים" ו"רוח" – מתכלים ועולים באש ובעשן, רק יסוד ה"עפר", היסוד החומרי ביותר, לא מתכלה והוא נשאר קיים.

משמעות הדבר: כאשר הנשמה בוערת באש, "המבעיר" - המטרה היא לא ההתעלות שלה, לא בכך שהיא רוצה להתעלות ולצאת מהגוף ולדבוק בשורשה העליון. הדבר צריך להביא לתוצאה ממשית, "המבעיר .. חייב", רק בתנאי ש"יהא צריך לאפר".

האדם צריך לדעת שתפקידו הוא להישאר בעולם הגשמי, נשמה בגוף, ועליו לעסוק בבירור וזיכוך העולם הגשמי. זו מטרתה של מלאכת האש.

ההתעוררות באהבה אל הקב"ה עד לרגש של "כלות הנפש", הרצון של אש הנשמה לעלות – הוא רק כדי שתהיה מזה תוצאה ממשית בעולם הגשמי, שהדבר יביא לתוספת וחיזוק בקיום ממשי של התורה והמצוות, בעולם הגשמי הזה.

"מלאכות המשכן", הדברים שמוגדרים כ"מלאכה" – באמצעותם מממשים את מטרת בריאת העולם הגשמי, "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". כל "מלאכה", צריכה להביא לידי בניית משכן בעולם הגשמי, הן בבניית המשכן הכללי, בנית בית המקדש, והן במשכן הפרטי של כל אחד מישראל, המשכן של "ושכנתי בתוכם".

מלאכת "מבעיר" אינה מושלמת, כל עוד שהיא לא הביאה לידי "אפר". האש הבוערת בנשמה הינה מושלמת, רק כשהיא תביא לידי ביטוי ממשי בעשיית הדירה בעולם הגשמי.

•

רגש ה"אש", התנועה של "כלות הנפש" אל הקב"ה, וה"צריך לאפר", החובה לעשות מהעולם הגשמי דירה להקב"ה – אינם שני הפכים שצריכים לשכון יחד, אלא הם שני צדדים של אותו השלם.

ההוכחה שה"אש" היא כראוי - היא רק כאשר מתקיים התנאי של "צריך לאפר", כשיש תוספת בבניית ה"דירה" בעולם הזה. כאשר התלהבות האש היא בשלימותה – הדבר מכריח שיהיה "צריך לאפר".

הרצון של הקב"ה שתהיה לו דירה בעולם הגשמי, זה רצונו העצמי של הקב"ה. כך שככל שהאדם מתעלה גבוה יותר, מתקרב אל שורשו הרוחני, מתחבר עם עצמותו ש הקב"ה – הרי הוא חש את רצונו העצמי של הקב"ה, שתהיה לו דירה כאן, בעולם הגשמי.

כך שככל שה"אש" עולה גבוה יותר, ככל שהנשמה מתעלה גבוה יותר – היא חשה שכדי להידבק עם הקב"ה, עליה לממש את רצונו, להביא לתוספת בקיום תורה ומצוות בעולם הגשמי. רק בכך ממלאים את רצונו.

השלימות של הבערת אש הנשמה, הבערת האש נחשבת כמלאכה, ההתעלות הגבוהה ביותר של הנשמה – היא רק כאשר היא מביאה לביטוי ממשי בעולם הגשמי, כאשר "צריך לאפר", כשהיא מאירה את העולם, כשנבנה לו דירה כאן בעולם.

(לקוטי שיחות חלק לו)

בשבת הקרובה, יום כ"ז באדר, ימלאו 25 שנה ליום שני הנורא ההוא, כ"ז אדר ראשון תשנ"ב.

לקראת השבת שלפני כ"ז אד"ר, שבת פרשת ויקהל, הרבי הגיה שיחה שחלקים ממנה עיבדתי כאן. לעת-עתה, שיחה זו ("ליקוט" זה), הינה השיחה האחרונה שזכינו שהרבי יגיה לקראת שבת.

תפילתנו כי בקרוב ממש נזכה לביאת משיח ונשמע מחדש תורה מהרבי, "תורה חדשה מאיתי תצא".